מטפסת על האוורסט שלי

הטעם בפה היה מר מאוד. טעם של אכזבה עצמית.
שוב. שגיתי.
פעלתי מתוך הדחפים וזכרונות העבר שלי.
הפרתי הוראה מאוד מאוד ברורה של מאסטר.
רגע אחרי התאדה הרצון לתכנן תוכניות לסופ"ש. אין פריחה, ואין טיול לגלבוע. לא בא לי כבר.

ובכל זאת, כשנכנסתי למיטה, היה שם מאסטר שמחבק ומכיל למרות שהנושא הזה נתפס גם אצלו כרגיש מאוד. חשוב גם לו, שאני אבין, שאראה את המקום הזה אחרת. שאכבד את האדם שיש איתי.
שאזכור שגם הוא הכי בסדר שיש, ושגם הוא פועל תמיד כמיטב יכלתו.
והחשוב ביותר- הוא לא עומד לשום מבחן!
פשוט להרגיע, להעיף את הלחץ, להאמין בו, לסמוך עליו, לכבד.

יש לי את החיבוק הזה כאן איתי. נכנסתי איתו למיטה וקמתי איתו הבוקר.
יחד עם החיבוק הייתה האמירה הבטוחה של מאסטר- "את יכולה לעשות את זה. את י-כ-ו-ל-ה!"