מטפסת על האוורסט שלי

תמיד ידעתי שכשאני שואלת/מבקשת רשות אני הופכת לכנועה יותר. לסופר חרמנית.

עכשיו, כשאני צריכה לבקש רשות גם לגעת בעצמי, זה הופך כל דבר למחרמן בטירוף,
ואותי זה שם נמוך כל כך מול מאסטר. אוחחח, המקום הכנוע הזה רק מוסיף לתחושת החרמנות.
חייבת להיגמל מהקושי לבקש.

אני נותנת אותי למאסטר. לומדת לעשות זאת בשלמות. בהכנעה גמורה, בלי להשאיר לעצמי פתחי מילוט.
שלך מאסטר. אני נותנת לך אותי. קח לך. בבקשה קח אותי.
כן, גם במקום הלא פשוט הזה שלי שנקרא אורגזמה.

מי נהר
הפרויקט של עידן רייכל
מילים ולחן: עידן רייכל

מי נהר זורמים
הבט
אלו הם ימי חייך
הם מימי חייך
נשטפים בזרם
שמתחיל עם גשם ראשון

מי נהר זורמים
הבט
אלו הם פלגי המים
שיגיעו אל מדבר גווע
עם השקט שיבוא

גם אם אשתה את כל הים
הוא לא ירווה את צימאוני
לעוד יום קרוב אליך
לעוד יום בזרועותיך

גם אם אשב מתחת שמש
לא ישרפו אותי קרניה
כמו לבי נשרף בלהבות אהבתך

****
עוצמת עיניים והחיוך של אתמול עולה בי שוב.
הופתעתי. מאוד. אני פינטזתי על התכרבלות אחרי היום העמוס והמרגש שחוויתי,
אבל לך היו תוכניות אחרו. "השתגעת? בשעה כזו לשבת אצלי? אני לוקח אותך הביתה".. (:
סדר ומשמעת!
אכזבה עמוקה? זה מה ששאלת.
נראה לך מאסטר? אכזבה? כשאני איתך? כשאני מבינה שאתה קורא את הצרכים שלי גם ממרחק ומתאמץ בעבורי? אז לפחות הרווחתי את הדרך הביתה איתך. והחיוך עדיין כאן.

אתה נוגע לי במקומות הכי רגישים, מלטף, עוטף, מחבק, מרגיע.
כשאמרתי אתמול שאני לא בטוחה בחיבוק שלהם שם בקבוצה, שאני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה.. הנחת עלי יד ואמת שאתה בטוח. ושאני יכולה לגמרי לסמוך ולתת את עצמי שם. להיפתח.
אני לא אתרסק לשום מקום, הבטחת לי לפני שנתיים. ומאז אתה עומד בדיבורך ועומד שם למטה לאסוף את החתיכות שלי.
ככה אני אוהבת. להיות עטופה בך.

לגמרי שלך.
אני הולכת לתת לך גם את המקום הזה שנדמה לי שהגוף שלי לא יכול להכיל.
אני סומכת עליך, מאסטר. לחלוטין. בעיניים עצומות.
אני אתן לך אותי גם שם, כי אני שייכת לך, כי ככה אתה רוצה.

אוהבת אותך משורשי השערות, מתחת לעור.
אוהבת וגאה להיות שלך.
}{

צריכה כבר להתארגן ולצאת.
הבטן שלי כואבת...
התקשרתי קודם כדי לוודא שהמפגש אכן מתקיים היום, שלא השתנו או בוטלו דברים ורק שכחו לעדכן אותי, כשפינה חשוכה בפנים זה מה שאני רוצה שיקרה.

אני הולכת לשם כי מאסטר אמר לי ללכת.
כי אני מבינה שיהיה טוב בעבורי ללמוד שם עם הקבוצה הזו.
אני מבינה שזה עוד צעד בללמוד להתקלף.
והחשש הוא בעצם הפחד להאחז בדפוסים הישנים ולהמשיך להסתיר את עצמי תחת הרבה הרבה שכבות.
הגיע הזמן להפסיק לברוח.

פורים היום. כדאי לשים לב לזה.
כי כאן משום מה, יש גם הרגשות אחרות. קשות מידיי.
ודמעות.
ומחשבות שלא משתפים בהן את הסביבה.
אני רק מזכירה לעצמי שאף אחד לא הבטיח לי שהדרך תהיה קלה.
יש בי כרגע הרבה תיסכול וטעם חמוץ בפה שגם הרבה מאוד שוקולד לא מצליח להעביר.
ונכון שאני עדיין טועה, אבל לפחות מודעת וצועדת בדרך, כך שכל עוד אני צועדת, אני איני נכשלת.

יש מישהו אחד שאני כל כך אוהבת. אבל הוא הלך לישון בהרגשה רעה, והיום זה פורים והיום שלו.
כוסומו.

והיא מהממת.
אפשר לקרוא לזה עבודת צוות?
הפה שלי שעינג והתענג והידיים והראש של מאסטר שצילמו ועיצבו. (-:

*****
באוטו, בדרך חזרה מאסטר שאל אותי מה אני לוקחת מהערב הזה?
מאיפה להתחיל בכלל?
כל מפגש ושיחה איתך זה למידה אין סופית.
אז מה היה לנו שם?
- התזכורת שאנשים אחרים לא יכולים לפגוע בנו יותר ממה שאנחנו מרשים ומאפשרים להם לפגוע.
- ההבנה שכל החרא הזה שהצטבר בי עם השנים הוא "זבל וירטואלי", זה היה ונגמר ולא יחזור עוד, זה רק נדמה לי שזה עוד קיים. וירטואלי.
-היה גם רגע של נסיגה לאחור. פתאום מצאתי את עצמי מתקשה בדברים שכבר עברנו בהצלחה. שוב צץ לו הקושי לבקש-להביע, התפתלתי מול מאסטר ששם לי את הידיים מאחור והדריך אותי להזדקף בעצמי, במקום לברוח לתוך החיבוק שלו. זו הייתה הזדמנות מצויינת לשים לב איזו דרך כבר עברתי..
הקושי לבקש נובע מהפחד לשמוע *לא*. כי ה"לא" הזה מקפל/מעליב/משבלל.
רוב הזמן אני מעדיפה להימנע מלבקש, העיקר לחסוך לעצמי את עוגמת הנפש שכרוכה בתשובה שלילית.
תשובה שלילית היא כמו חותם ואישור נוסף לתפיסה שלי את עצמי כלא מוצלחת/לא מוכשרת/
לא חשובה/לא אהובה. במילים אחרות, זה חיזוק מבחוץ להרגשה שאני סתם אחת כזו, אפס.
ומאסטר הראה לי שזה לא סוף העולם לקבל לא. ושכדאי לי לזכור שאת ה*לא* יש לי בכל מקרה, ושווה לנסות ולשאול, ואולי להשיג גם *כן*.
אבל מנסיון של היום אני מבינה שיש לי עוד מה להתאמן בדרך לשם. עדיין קשה לי לנסות לשאול במקרה שברור לי לגמרי שהתשובה תהיה שלילית. אני עוד צריכה לחזק את עצמי, ולהתאמן ולשנן בלי הפסקה שזה בידיי אם לתת לאנשים לפגוע בי או לא וכמה.
-והייתה כמובן ההוראה הברורה, החד משמעית והבילתי מתפשרת שאין לפגוע ואין "ליפול" על הקטנצי'ק. אסור. אסור. אסור. מאסטר לא מרשה.

ומה שהכי לקחתי לי מהערב הזה זה את היכולת שלך מאסטר לחלוק ולשתף בחלקים הכי הכי שלך, בלי לחשוב שמא תתפס כ"חלש".
אתה חושב שאני רואה בך מלאך. אבל לא. אני רואה בך אדם, עם חיים ורצונות וקשיים משלך.
והרבה יותר קשה ומסובך להיות -אדם- בעולמנו, מאשר מלאך.

תודה מאסטר.

קמתי בבוקר בגב זקוף. מחוזקת.
הנה, עוד משהו למדתי במרוצת הזמן, גם כשהשיחה כבדה- לא להתקפל, לא להתרסק.
לזכור שאף אחד לא תוקף אותי.
ואז בא הסמס הזה, טרי וחם עוד מהמיטה :"לא יודע איך את מרגישה הבוקר, אבל אם את מרגישה כמו שאני חושב, אני רוצה שתתמקדי במשפט- לא תנצחו אותי. חזקי את עצמך עם המשפט הזה.
לא תנצחו אותי. אף אחד בעולם לא יכול עלי."
והחיוך שלי טיפס מהבטן..

כן מאסטר, תודה על התיזכורת, על הדאגה והאיכפתיות.
אוהבת.

אם לא הצורך להשתין והרצון להחליף לפיג'מה, הייתי מן הסתם נשארת באותה תנוחה בכסא.

השיחה הזו עכשיו פירקה אותי.
לא, היא לא שוברת, היא לא רומסת, גם עם הכעס והצעקות וההטחות.
היא רק מפרקת.
מתי בכיתי ככה בפעם האחרונה, בייבבות לא נשלטות כאלו? אפילו לי, לרגע, מתוך הבכי, הן נשמעו מצחיק.
אבל שוב אני מתעסקת במסביב.
מספיק עם זה כבר!

אני יודעת, חייבת לבוא החלטה, ללא ויתורים וללא הקלות. אני הכי בסדר שיש. בדיוק ככה כמו שאני.
איך אמר מאסטר? "גם אם תעמדי עירומה ויעברו 20 ערבים וירקו עליך, תקבלי את זה בחיוך ובהרגשת שלמות מבפנים." זה לא אמור להקטין אותי.
"גם אם כל האחים שלך יעברו בשורה וישתינו עליך, את תקבלי את זה בשיוויון נפש".
גם שם, אני עדיין נפלאה, הכי נפלאה שיש.
למה? ככה!
אני יודעת בדיוק מה העבודה שעלי לעשות. היא לא חדשה לי. גם אם אני צועדת בה בזחילה.
אני צריכה לומר לקולות האלו בתוכי שהיו מי שטרחו להשריש אותם בי, שאני אפס ולא שווה כלום ושאפשר להשתין עלי ולזיין לי את הנשמה כמה שרק מתחשק כי גם ככה אני סתם, פשוט סתם.
לומר להם. לומר לי, שהם טעו. כל כך טעו.

==אף אחד ושום דבר אף פעם ובשום מצב לא ישנו את המציאות הזו שאני הכי בסדר והכי נפלאה בדיוק כמו שאני==

כמה אני שמחה בחיים שלי?
כמה באמת אני שמחה מהזכות והיכולת ללמוד ולחוות ולהכיר ולהגשים?
אם בכלל..
או שאני רק חיה.. נסחבת עם החיים. ומתמודדת?


יש רגעים כאלו, שההבנה שקשה כ"כ לשנות את "ברירת המחדל", מתחדדת.
ההרגלים של הסביבה, הדחפים האלו לייפות ולקשט הכל, גם במחיר של שקר עצמי,
ההתנהלות הכמעט חרדתית הזו לתגובת האנשים שמסביב.
נולדתי לשם. גדלתי שם. התעצבתי שם.
שם- בארץ הלא נעים, והפדיחה והמה יחשבו עלינו או איך יסתכלו עלינו.
כבר מזמן בחרתי להניח לזה, ללמוד להתנהל אחרת, בלי לחשבן יותר מידיי לאחרים.
לבדוק בתוך תוכי מה *אני* רוצה ומה מתאים *לי*.
מידיי פעם גם מצליח לי, באמת.
אבל כאמור, יש רגעים כאלו שאני מבינה בהם שאני עדיין לא שם לגמרי.
אחרת- ממה אני בורחת?
איך אמר לי מאסטר היום? אני מאוד רוצה שתפסיקי לברוח.
ומסתבר שלפעמים אני עדיין חוזרת לשלב של לא לברוח מעצמי.

למה אני מסתובבת מסביב? למה אני לא נוגעת? למה אני נמנעת?
ממה אני מפחדת, בעצם?
הרי אני יודעת שהכל בסדר.
אז למה?

ובכלל, היה לי יום נפלא.
והיו מראות מעלפים..
וכייף, באופן כללי.

אני נעה על קשת של רגשות.
משקטה ונינוחה לעצבנית חסרת הסברים.
הקיצוניות הזו מעייפת.
ונראה לי שחשוב להזכיר לעצמי כרגע שיש גם ימים כאלו.
לא להיבהל מהם או מההרגשות שמלוות אותם.