מטפסת על האוורסט שלי

והיא מהממת.
אפשר לקרוא לזה עבודת צוות?
הפה שלי שעינג והתענג והידיים והראש של מאסטר שצילמו ועיצבו. (-:

*****
באוטו, בדרך חזרה מאסטר שאל אותי מה אני לוקחת מהערב הזה?
מאיפה להתחיל בכלל?
כל מפגש ושיחה איתך זה למידה אין סופית.
אז מה היה לנו שם?
- התזכורת שאנשים אחרים לא יכולים לפגוע בנו יותר ממה שאנחנו מרשים ומאפשרים להם לפגוע.
- ההבנה שכל החרא הזה שהצטבר בי עם השנים הוא "זבל וירטואלי", זה היה ונגמר ולא יחזור עוד, זה רק נדמה לי שזה עוד קיים. וירטואלי.
-היה גם רגע של נסיגה לאחור. פתאום מצאתי את עצמי מתקשה בדברים שכבר עברנו בהצלחה. שוב צץ לו הקושי לבקש-להביע, התפתלתי מול מאסטר ששם לי את הידיים מאחור והדריך אותי להזדקף בעצמי, במקום לברוח לתוך החיבוק שלו. זו הייתה הזדמנות מצויינת לשים לב איזו דרך כבר עברתי..
הקושי לבקש נובע מהפחד לשמוע *לא*. כי ה"לא" הזה מקפל/מעליב/משבלל.
רוב הזמן אני מעדיפה להימנע מלבקש, העיקר לחסוך לעצמי את עוגמת הנפש שכרוכה בתשובה שלילית.
תשובה שלילית היא כמו חותם ואישור נוסף לתפיסה שלי את עצמי כלא מוצלחת/לא מוכשרת/
לא חשובה/לא אהובה. במילים אחרות, זה חיזוק מבחוץ להרגשה שאני סתם אחת כזו, אפס.
ומאסטר הראה לי שזה לא סוף העולם לקבל לא. ושכדאי לי לזכור שאת ה*לא* יש לי בכל מקרה, ושווה לנסות ולשאול, ואולי להשיג גם *כן*.
אבל מנסיון של היום אני מבינה שיש לי עוד מה להתאמן בדרך לשם. עדיין קשה לי לנסות לשאול במקרה שברור לי לגמרי שהתשובה תהיה שלילית. אני עוד צריכה לחזק את עצמי, ולהתאמן ולשנן בלי הפסקה שזה בידיי אם לתת לאנשים לפגוע בי או לא וכמה.
-והייתה כמובן ההוראה הברורה, החד משמעית והבילתי מתפשרת שאין לפגוע ואין "ליפול" על הקטנצי'ק. אסור. אסור. אסור. מאסטר לא מרשה.

ומה שהכי לקחתי לי מהערב הזה זה את היכולת שלך מאסטר לחלוק ולשתף בחלקים הכי הכי שלך, בלי לחשוב שמא תתפס כ"חלש".
אתה חושב שאני רואה בך מלאך. אבל לא. אני רואה בך אדם, עם חיים ורצונות וקשיים משלך.
והרבה יותר קשה ומסובך להיות -אדם- בעולמנו, מאשר מלאך.

תודה מאסטר.