מטפסת על האוורסט שלי

אם לא הצורך להשתין והרצון להחליף לפיג'מה, הייתי מן הסתם נשארת באותה תנוחה בכסא.

השיחה הזו עכשיו פירקה אותי.
לא, היא לא שוברת, היא לא רומסת, גם עם הכעס והצעקות וההטחות.
היא רק מפרקת.
מתי בכיתי ככה בפעם האחרונה, בייבבות לא נשלטות כאלו? אפילו לי, לרגע, מתוך הבכי, הן נשמעו מצחיק.
אבל שוב אני מתעסקת במסביב.
מספיק עם זה כבר!

אני יודעת, חייבת לבוא החלטה, ללא ויתורים וללא הקלות. אני הכי בסדר שיש. בדיוק ככה כמו שאני.
איך אמר מאסטר? "גם אם תעמדי עירומה ויעברו 20 ערבים וירקו עליך, תקבלי את זה בחיוך ובהרגשת שלמות מבפנים." זה לא אמור להקטין אותי.
"גם אם כל האחים שלך יעברו בשורה וישתינו עליך, את תקבלי את זה בשיוויון נפש".
גם שם, אני עדיין נפלאה, הכי נפלאה שיש.
למה? ככה!
אני יודעת בדיוק מה העבודה שעלי לעשות. היא לא חדשה לי. גם אם אני צועדת בה בזחילה.
אני צריכה לומר לקולות האלו בתוכי שהיו מי שטרחו להשריש אותם בי, שאני אפס ולא שווה כלום ושאפשר להשתין עלי ולזיין לי את הנשמה כמה שרק מתחשק כי גם ככה אני סתם, פשוט סתם.
לומר להם. לומר לי, שהם טעו. כל כך טעו.

==אף אחד ושום דבר אף פעם ובשום מצב לא ישנו את המציאות הזו שאני הכי בסדר והכי נפלאה בדיוק כמו שאני==