מטפסת על האוורסט שלי

כמה אני שמחה בחיים שלי?
כמה באמת אני שמחה מהזכות והיכולת ללמוד ולחוות ולהכיר ולהגשים?
אם בכלל..
או שאני רק חיה.. נסחבת עם החיים. ומתמודדת?


יש רגעים כאלו, שההבנה שקשה כ"כ לשנות את "ברירת המחדל", מתחדדת.
ההרגלים של הסביבה, הדחפים האלו לייפות ולקשט הכל, גם במחיר של שקר עצמי,
ההתנהלות הכמעט חרדתית הזו לתגובת האנשים שמסביב.
נולדתי לשם. גדלתי שם. התעצבתי שם.
שם- בארץ הלא נעים, והפדיחה והמה יחשבו עלינו או איך יסתכלו עלינו.
כבר מזמן בחרתי להניח לזה, ללמוד להתנהל אחרת, בלי לחשבן יותר מידיי לאחרים.
לבדוק בתוך תוכי מה *אני* רוצה ומה מתאים *לי*.
מידיי פעם גם מצליח לי, באמת.
אבל כאמור, יש רגעים כאלו שאני מבינה בהם שאני עדיין לא שם לגמרי.
אחרת- ממה אני בורחת?
איך אמר לי מאסטר היום? אני מאוד רוצה שתפסיקי לברוח.
ומסתבר שלפעמים אני עדיין חוזרת לשלב של לא לברוח מעצמי.