|
|
|
הכלבה באה אחרי כשנכנסתי למיטה.
הניחה עלי ראש וחיכתה לליטוף.
היא רצתה להתפנק.
ואני -מלטפת אותה ופתאום גם בוכה.
הצורך שלה מוכר לי כ"כ. כלבת יחס ומגע שכמוני.
בכי של געגוע.
בכי של הבנה את הקושי שלך. ואת הקושי שלי.
אני יודעת שאין לזה קשר אלי,
ובכל זאת, זה מכניס אותי לחוסר שקט.
כי עמוק עמוק בפנים מתגנבת לה איזו שהיא מחשבה, אולי בכל זאת?
בעעעע.
יאללה, שיעברו כבר הימים האלו.
הולכת לנסות להרגיע במיטה ואולי גם להרדם.
לילה טוב.
היום הזה לא התחיל בנעימות..
עכשיו, כשהשמש שוקעת.. אני שוקעת איתה טיפטיפה.
איכסה.
רצף של ארועים קטנים שמחרבנים את התחושה.
אבל-
מזכירה לעצמי שזו רק הרגשה. היא תעבור.
וחשוב מזה, לקחת את הדברים בפורפורציות.
יש אנשים שנהרגים. כאן ושם.
אז דיי כבר להתלונן.
מצד שני- איכסה. כבר אמרתי?
בדיוק בדיוק לפני שנתיים שמעתי את הקול הזה לראשונה.
הקול ה
מלטף
מערבב
מסעיר
מרגש
מחרמן
מחבק
מוכיח
מכוון
מרגיע
מאפס
מכניע
ובכל זמן שהוא תמיד תמיד- אוהב.
הקול שלך.
}{
"תרגעי כבר...
ראבק. תרגעי. תני לעצמך הזדמנות לנשום קצת אויר."
לא היו סימני קריאה בסמס הזה שסגר לי את היום. אבל אני בהחלט יכולה לשמוע את הטון המורה.
אני שומעת את זה הרבה.
מה יש לי אני?
למה אני לא באמת מצליחה לשחרר ולוותר? מהכי בפנים? מהעומק?
ועוד אמירה כזו של "צריך להעביר את זה מדיבורים לעשיה" אני כנראה אצא מדעתי באופן סופי.
אני עושה, בצעדים קטנטנים. אבל אני עושה!
זה הקצב שלי.
עכשיו בוקר טוב, נשימה עמוקה עם הקפה. ומספיק כבר עם השוקולד הזה. מספיק.
מאסטר כבר אמר שהגיע הזמן לחזור למסגרת.
לפעמים כל מה שאני צריכה זה "רק" שתסדר לי את הראש.
אני מתקשרת, נסערת, עצבנית, כעוסה, פגועה.
והמילים החכמות שלך, הראיה המפוכחת,
משליטות סדר בבלאגן הפנימי שלי.
שם אני מרשה לעצמי לשחרר גם את דמעות התיסכול.
הן לא מחולשה, הן לא ממסכנות
תיסכול נקי.
רשמתי לעצמי לראות את כל ההתנהלות הבירוקרטית המטופשת הזו כמשחק.
כל אחד עושה את המהלכים שלו לפי כללי המשחק. מקסימום גם מנצחים.
ולא, אני לא מתחננת. אני דורשת את מה שמגיע לי.
גם היום, הזכרתי לעצמי שהכעס והפגיעות האלו הם שאריות מהעבר.
הכעס הזה שנולד כי מישהו הרשה לעצמו להתערב לי/ להעיר,
זה שאריות של פחד שהנה שוב מישהו הולך לדרוס אותי, לגמד אותי.
אז לא!
בכל הסיפר הזה מי שחשובה באמת זו אני. אני והצרכים והשיקולים שלי.
כל השאר? שיתמודדו עם העיניינים שלהם. זה לחלוטין לא קשור אלי.
עכשיו נשאר רק ליישם.
(:
נותנת לשיעור של אתמול להיספג בתוכי.
זוכרת לזקוף ולהאריף את עמו השדרה. אני הולכת להתאמן על זה היום.
זוכרת שלא להתחנן.
שם השינון לא פשוט בכלל.
ככה, כשעוד מרגיש לי שאני עם כוס פעור, אחרי החפירות של אתמול,
מה שמייד שולח חיוך אמיתי לפנים שלי,
ככה אני יוצאת לעוד יום.
לשים לב להרגשות, לנשימה, וליופי שסביבי.
בוקר טוב.
להתאמן על להאריך את עמוד השדרה. למתוח. מהחריץ של הישבן כלפי מעלה, מתארך.
והראש מורכן.
כנועה ומקבלת.
זה המקום שלי. ממש כמו אצל מאסטר.
יש בזה הרבה מהחוזק.
כניעה מתוך חוזק היא הכניעה הנכונה. לא ההרגשה של חוסר ברירה או מסכנות.
היי, ילדה, את לא שם!
אז קדימה, מספיק לתת לזרם לסחוף. מספיק לתת לכל רוח לטלטל.
יש לך עמוד שדרה, יש לך חוסן.
להפסיק להילחם. לוותר, לקבל את מה שהעולם מציע לי. בחיוך.
לזכור שהנס של ירידת המן לעם ישראל במדבר, היה בתוקף רק לימי המדבר.
לקחת אחריות על החיים שלי, לא לחכות למן שירד לי מהשמים.
זו התמצית.
רוב הדברים לא חדשים לי. אני שומעת אותם הרבה, שואבת לי פנימה ומאמצת.
למאסטר כבר נמאס לחזור על זה שוב ושוב, אבל היישום והשינוי באים אצלי טיפין טיפין.
זו התמצית, היא נאמרה לי שוב, גם הערב. פלא שאני מסוחררת?
אני מוצפת בתובנות.. צריכה לפרק לי אותן לקטנות אחרת אטבע.
לשים לב ולנשום. לא לעצור את הנשימה.
זה יכול להועיל לעוד אי אלו דברים על הדרך..
אולי ישבר לו איזה שיא עולם מתי שהוא?
אולי. אם הכוס שלי יתרחב מספיק ואני לא אשכח לנשום כשכואב.
(:
כמו חיה שמנסה להגן על עצמה.
שלא יפגעו בי.
אני מעדיפה להכאיב לעצמי/לעקור, אם צריך.
העיקר לא לתת את ההזדמנות הזו לסביבה.
אבל באמת.
זה מאסטר.
אפשר להרגע. לפתוח עיניים. אף אחד כאן לא רוצה לפגוע.
אני שלו. אני חלק מהחיים שלו!
הכל בסדר, כלום לא קרה. בהחלט אפשר להרגע.
"אז אולי תהיי כלבה טובה ותשבי בשקט? כי איך שאת משתוללת עכשיו, רק מכות ירגיעו אותך..."
מאסטר, המכות שלך מרגיעות אותי. כדאי אולי באמת לחזק קצת את הסימנים שכבר מתחילים להיטשטש.
אבל כמו שרק אתה יודע, ביום כזה, אני רק רוצה את הפינה שלי, ליד הרגל שלך, עם היד החזקה הזו שמלטפת ואוחזת בו זמנית בעורף שלי.
כבר עברה שעת המנוחה, אז אפשר לצעוק כאן:
מאסטר. אני - אוהבת - אותך !
ולא, אין לי שום כוונות לאבד את זה.
}{
לפני שהעיתון של אתמול יהפוך לסתם עוד עיתון שאוספים להברקת החלונות,
אני רוצה להעתיק לכאן קטע שכתבה עמית רייכר.
פדופיל אחד זיהם אלף ילדות.
אלף ילדות יגדלו ולא יפסיקו להתרחץ כדי לשטוף את הלכלוך.
אלף ילדות יגדלו לנשים שלא מאמינות לאף אחד ולשום דבר.
אלף ילדות יחשדו הרבה יותר באנשים שנחמדים אליהן במיוחד.
אלף ילדות יזכרו כל החיים שלא היה שם אף אחד כדי להגן עליהן.
אלף ילדות יהיו בטוחות שזה קרה בגללן, כי הן היו רעות במיוחד.
אלף ילדות לא יפסיקו להרגיש אשמות ולכן גם לא יפסיקו להעניש את עצמן בכל דרך אפשרית,
גם דרך אחרים.
אלף ילדות יחשבו על התאבדות רק כדי להפסיק את הכאב בנשמתן.
אלף ילדות יגדלו להיות נשים עצובות וילמדו להסתיר זאת היטב.
אלף ילדות ישמינו מידי או ירזו מידי או לא ירגישו את הגוף שלהן או יתעללו בו רק כדי להרגיש.
אלף ילדות לא ירגישו לעולם בטוחות ומוגנות.
אלף ילדות יגדלו לנשים שמתחבאות בביתן במקום לגור בו.
אלף ילדות יפחדו מהזעם המודחק בהן, וישמרו מכל משמר לא לתת לו לעלות לפני השטח.
בגלל זה אלף ילדות לא יסבלו קרבה רבה של בני אדם.
אלף ילדות יגדלו ויקבלו את כל ההחלטת בחייהן, במודע או שלא במודע, רק על סמך אותו אירוע בודד שקרה בילדותן.
אלף ילדות בודדות יחליטו עמוק בליבן ששוב מצדה לא תיפול ולכן תמיד יהיו דרוכות לקדם את פני הרעה.
פדופיל ערפד אחד נשך אלף ילדות.
אלף קורבנות יגדלו להיות אמהות החונקות את הילדות שלהן מתוך פחד ודאגה, ומזהירות אותן השכם והערב מכל אדם הרוצה את קרבתן.
אלף ילדות ישגעו את הילדות שלהן, והן בתורן כבר ישגעו את הילדות שלהן, רק לא יידעו למה.
פדופיל אחד-אלפי קורבנות-ולעולם איש לא יידע לספור כמה סוטים כאלה מסתובבים חופשיים להרע בעולם.
