|
|
|
הנחיתה בחזרה למציאות כואבת.
כואבת יותר מכל הצלפה שספגתי אתמול.
בסשן, ההצלפות והלטיפות מהולות אלו באלו.
ההצלפות עצמן מלטפות.
כאן, אחרי "הצלפות" שכאלו יש רק יסורי נפש.
ההרגשה הזו ששוב ושוב ושוב אני מפספסת הזדמנויות פז לנהוג אחרת מהדחפים שלי-
פשוט חובטת אותי לרצפה.
אני יודעת שאני אמורה לזכור שאני פועלת תמיד ככל יכולתי. אני לא אוהבת את היכולות האלו.
אני בעד. מתאים לי מזג אויר קפוא וסוער..
כך הגולף שאני לובשת כדי להסתיר את הנשיכה הגדולה בעורף לא יעורר תהיות.
בנתיים דיי רגוע כאן, אף לא מעונן.
אני יוצאת לעבודה, לחפש תנוחה שאוכל לשבת בה עם התחת הזה שנהיה לי.
(-:
בוקר טוב.
קיבלתי!
ובגדול..
התחת שלי לא סומן כך מעולם, בהרבה רגישות והקשבה.
תודה מאסטרשלי.
}{
גם כשמתרסקים, יש כמה כללי ברזל שאין לשבור. פשוט אין אפשרות כזו.
כדאי לי לזכור שיש לי מאסטר, ואני לא יכולה לעשות ככל העולה על רוחי.
החשיבה של לשבור את כל הכלים ברגע של חולשה, לוותר על הכל- שגויה.
הכבוד לעצמי-לגוף שלי-לסביבה- ראוי שישמר גם בזמן של חולשה.
החוסר שקט הזה מחליש, מעייף.
לא מצליחה להשקיט מפנים.
הדופק שלי משתולל.
רוצה מאוד את המגע של מאסטר הכואב והמלטף. המרגיע.
לחזור למיטה.
לישון.
אז מה אם רק לפני חצי שעה יצאתי ממנה??
בלילה, לפני שנרדמתי, מאסטר אמר לי לנשום, לשחרר, להפסיק לדהור קדימה.
"את מבינה מה מפיל אותך?"
בטח.
עצמתי עיניים ונשמתי והתאמנתי בלוותר ובלשקוע. כמעט נרדמתי כשמאסטר לחש.
אבל אחרי חצי שעה, פקחתי לרגע עיניים ושוב, הלב דופק בטירוף.
לא, לא רגוע כאן.
ומאסטר אמר להפסיק להילחם בנפילה. לקבל. גם אותה.
אז גם אם ההרגשה קצת מחורבנת- יום נפלא שיהיה.
אני חייבת לתת גוף לנוח.
אולי זה יעזור גם לראש.
הכל צריך לנוח.
להפסיק לטחון ולהיטחן.
אין פלא שהראש שלי כואב כל כך, למרות האופטלגין שלקחתי.
יוצאת להפסקה קלה.
שקט.
המחשבות מערבלות לי את הבטן.
התקשרתי ואישרתי את השתתפותי בסדנא.
עשיתי זאת אחרי שהחלטתי לסגור בארון את הפחד.
כי מאסטר אמר שהוא חושב שיהיה טוב לי לעבור אותה.
אני מכירה אותי, החשיפה הזו לא תהיה פשוטה בשבילי.
אני לא בטוחה אפילו שאדע לעשות את זה באמת.
להביא לשם אותי, נקיה. בלי מסיכות, בלי הצגות.
האני הזה מוכר לי רק בקושי.
זה החלק ששמור לזמנים ולשיחות עם מאסטר. רק שם אני מסוגלת לקלף הכל, וגם שם זה לא תמיד קל.
מול שאר העולם- אחרי תירגול של שנים רבות, אפילו אני מצליחה לפעמים להאמין להצגות שלי.
בודדים מורשים להציץ אלי פנימה.
אני רוצה ללמוד לפתוח. לבטוח. להאמין.
מקווה להצליח.
ככה זה בימים שאחרי..
כל כניסה לשירותים-בדיקה מקיפה בראי. מה רואים על הישבן? ועל הגב?ובירך?
אתמול הייתי לבד במשרד אז היו לי אין ספור הזדמנויות לבדוק גם את החזה.
כרגע, מה שנשאר, זה סימני אצבעות בכתף ובשחמות.
הלחיצות בגב, גם הן עדיין ניראות.
הציצ הימני? בטח מחר כבר יופיע בו סימן כחול.
גם בירך יש עוד סימן מהדבר הזה מהעור שחבט בי. וגם קצת סימני שיניים.
והצינור השחור שהכאיב לי נורא והרגיש קטלני למדיי- השאיר סימן קטנטן על התחת.
אוחחחחחח.
אני רוצה עוד.
בבקשה.
(:
לנשום.
לא לשכוח שיש אויר. הרבה אויר.
לנשום עמוק.
ועכשיו אחרי ימי הגשם הוא גם צלול ונקי.
לנשום.
בינו לביני יש מספיק אויר לנשימה.
ולי כייף לזכור שהמרחק הלא מאוד גדול אומר שאנחנו נושמים את אותו האויר.
(-:
}{
חמישה שבועות. ועוד יומיים.
****
מאסטר: נרגעת?
אני: בערך.
מאסטר: אני לא אוהב תשובות של בערך. רוצה תשובה מדוייקת.
אני: זו התשובה הכי מדוייקת כרגע.
מאסטר: יש מדוייקת מזו. "אני עדיין בטירוף מוחלט."
אכן מאסטר. צודק.
מטורפת מהמגע, מהריח, מההרגשה.
****
הגעתי מורעבת.
ועדיין יש אבק להסיר. הרבה שכבות הצטברו בזמן הארוך הזה.
עכשיו מתקלפת לאט לאט.
נמסה לתוך הידיים של מאסטר.
עטופה.
מאסטר מכיל אותי, כמו שאני, על הפחדים ועל התקיעות.
הכל ישתחרר בזמן ובקצב המתאים.
עכשיו נשאר רק לשחרר, לתת לדברים לצאת ממני החוצה. לזלוג מול מאסטר.
