מטפסת על האוורסט שלי

"תרגעי כבר...
ראבק. תרגעי. תני לעצמך הזדמנות לנשום קצת אויר."

לא היו סימני קריאה בסמס הזה שסגר לי את היום. אבל אני בהחלט יכולה לשמוע את הטון המורה.
אני שומעת את זה הרבה.
מה יש לי אני?
למה אני לא באמת מצליחה לשחרר ולוותר? מהכי בפנים? מהעומק?

ועוד אמירה כזו של "צריך להעביר את זה מדיבורים לעשיה" אני כנראה אצא מדעתי באופן סופי.
אני עושה, בצעדים קטנטנים. אבל אני עושה!
זה הקצב שלי.

עכשיו בוקר טוב, נשימה עמוקה עם הקפה. ומספיק כבר עם השוקולד הזה. מספיק.
מאסטר כבר אמר שהגיע הזמן לחזור למסגרת.