מטפסת על האוורסט שלי

לפעמים כל מה שאני צריכה זה "רק" שתסדר לי את הראש.
אני מתקשרת, נסערת, עצבנית, כעוסה, פגועה.
והמילים החכמות שלך, הראיה המפוכחת,
משליטות סדר בבלאגן הפנימי שלי.
שם אני מרשה לעצמי לשחרר גם את דמעות התיסכול.
הן לא מחולשה, הן לא ממסכנות
תיסכול נקי.

רשמתי לעצמי לראות את כל ההתנהלות הבירוקרטית המטופשת הזו כמשחק.
כל אחד עושה את המהלכים שלו לפי כללי המשחק. מקסימום גם מנצחים.
ולא, אני לא מתחננת. אני דורשת את מה שמגיע לי.

גם היום, הזכרתי לעצמי שהכעס והפגיעות האלו הם שאריות מהעבר.
הכעס הזה שנולד כי מישהו הרשה לעצמו להתערב לי/ להעיר,
זה שאריות של פחד שהנה שוב מישהו הולך לדרוס אותי, לגמד אותי.
אז לא!
בכל הסיפר הזה מי שחשובה באמת זו אני. אני והצרכים והשיקולים שלי.
כל השאר? שיתמודדו עם העיניינים שלהם. זה לחלוטין לא קשור אלי.

עכשיו נשאר רק ליישם.
(: