מטפסת על האוורסט שלי

את מה שלא הצליחו להוציא ממני ההצלפות הכואבות של השוט החדש,
הוציאו ממני המילים שלך הרכות האלו, שממיסות אותי ברגע,
שמטיסות אותי למטה. הכי למטה שיש.

החום הזה, העיקביות שלך, חוסר ההתפשרות, והעקשנות שלך שלא לוותר עלי,
כל אלו מזכירים לי שאני יכולה וראויה. ואם אצעד עוד, צעד אחרי צעד בעקשנות,
אני אהיה ראויה יותר.

ההכוונה שלך למקומות שקשים לי, לבדידות העצמית ולכאב, לקול שלך שמוציא ממני את הבכי המודחק, החוצה.
האמירה הזו, שאלך לאהוב את הילדה הקטנה, שאתן לה יד שאבטיח לא לעזוב אותה,
הידיעה שהילדה הקטנה הזו יקרה וחשובה ואהובה עליך, נותנת לי את הכוחות להתמיד ולאהוב אותה.

פעם ראשונה היום שהרגשתי שחבל שבאתי, שהיה עדיף להמשיך ולהתגעגע אליך עד שתשוב.
במחשבה שניה? גם את השיעור הזה הייתי צריכה לעבור.
גם השיעור הזה מקרב אותי אליך יותר. וגם לעצמי.
אוהבת אותך, גם אם התקפלתי מהאמירה הזו שלך.
}{