אני גאיוס קליגולה קיסר

בזמן האחרון ההזדקנות החלה להפריע לו הרבה יותר ממה שהיה יכול לשאת. בתחילה הייתה זו הערמונית שהחלה ללחוץ על שלפוחית השתן ואילצה אותו לקום לתת שתן כמעט כל שעתיים והדבר טרף לחלוטין את שנתו שגם ככה נדדה ואז אובדן התיאבון והתחושה הזו ששום דבר כבר אינו באמת ערב לחיכו והוא היה מאלץ עצמו לאכול רק כדי להמנע מחולשה וסחרחורות וכעת החלו מיחושי בטן המלווים אותו כבר מהבוקר כאילו מעיו החליטו כי עייפה עליהם מלאכת העיכול. הוא היה נע בין עצירות נוראית לבין לשלשל את בני מעיו וכבר זמן רב שלא היו זכה לראות יציאה רכה, גולמית וראויה כפי שהיה נוהג לראות כל בוקר במשך שנים רבות, כשיציאותיו הסדירות היו מקור לגאווה גדולה ממש כמו כיבושיו עם נשים. בבקרים היה עומד מול המראה הדהויה במסדרון, מרים את חולצתו ומביט בתיעוב בבטנו. היא הייתה נפוחה באופן לא פרופורציונלי לגפיו שהלכו והצטמקו, כדור נוקשה ומתוח שנראה כנטע זר, כגידול פרא שהשתלט על מרכז גופו. העור שם היה מתוח עד כדי שקיפות, מבריק וזרוע ורידים סגולים שהשתרגו זה בזה כמו פקעת נחשים, ומתחתיהם חש בתסיסה מתמדת, בעבוע של גזים ונוזלים מרים שנדחקו כנגד דפנות הבטן ולא מצאו מוצא. לעיתים היה מקיש על בטנו באצבעותיו, והצליל שהיה בוקע ממנה היה חלול וצורם, תהודה של חלל מלא באוויר דחוס ובפסולת שסירבה להתפנות, כאילו קרביו הפכו למחסן של ריקבון שקט. כל אותם תחלואות שונות ומשונות גרמו לו לחשוב בלילות כשמחשבתו נדדה לה כי אולי קיצו קרב, ויבוא בהתקף לב או מפרצת במוח, דבר שלו היה מייחל ואם היה יכול להביא עצמו אל גורל שכזה היה עושה זאת ללא היסוס. חייו, כמו חיים של רבים כמותו, הגיעו למן אותו מבוי סתום בו ההיתכנות שיקרה משהו, כל דבר שהוא, התקווה לקיומה של היתכנות שכזו היא כמו משהו שאפשר למולל אותו עם האגודל והאצבע המורה, כמו אותם קרומים דקיקים של לחם קודש יבש, שהמאמין מחזיק בפיו מבלי להעז לבלוע, עד שהם נמסים מעצמם והופכים לעיסה חסרת טעם של חובה דתית נושנה.