אני זוכר שהיה זה בזמן שששהיתי באי קפרי בחווילה של אבי המאמץ, טיבריוס,
שם בעל כורחי נאלצתי לקחת חלק בכל סטיותיו של האשמאי הזקן
המנוול היה קושר אותי באזיקים למקום מושבי
כי ידוע ידע שאם אהיה חופשי, מייד אזנק ובאיברי הזקור
אהרוס ביצר החיה הנערי שלי את הכואגרפיה המדוייקת של סטיותיו
וגם עלול אני לשסף איזה גרון שיקרה בדרכי,
דבר שיעכב את התזמון העדין עליו עמל כה רבות
כי תתפלאו לשמוע כי אשמאי זה, שפניו מתקלפות, היה אסתטיקן
בכל יום, בשעה היעודה, גדודים גדודים של נערים ונערות באו אל האולם הגדול
והוא סידר אותם, בסבלנות אין קץ, זוג זוג בכל אותן תנוחות מוזרות המופיעות בספריו
אותם היו מביאים לו הפרו קונסולים מן המזרח, אותם אסף באדיקות של ארכיבאי.
ולאחר שסיים לסדר את כולם, מקפיד שכל הזרגים יהיו זקורים למופת ,אולי ארבעים חמישים זוגות, נער ונערה, נער ונער
מחא הוא כף
וכל אותם שהיו שם, נערים ונערות, היו חייבים להתחיל לנוע לקצב מחיאות כף היד שלו
להכנס ולצאת, כל אחד אל ומהחור שיועד לו
עשרות זרגים שנכנסים לחורים שונים ומשונים בו זמנית
ומה היופי של הדבר, כך לפחות סבר אבי, במוחו המעוות,
שכל הנערים והנערות בתולים ובתולות היו, גילם לא עלה על 14
שערות הערווה רק החלו מצמחים,
והנה, בעקבותיה של קול מחיאת כף אחת
זעקות אימה נשמעו ברחבי האולם
פצפוץ של קרומים ברגע אחד בזמן
חורי תחת נפתחים ונפערים בפעם הראשונה
ואבי
מנצח על הכל
והזרג שלו מזדקר
וגם שלי
אני מודה באשמה
אך כבול באזיקיי ואיני יכול לעשות דבר
הו אבי היקר
לא יירחק היום ואקרב את מותך בעזרתה של כרית
ולא אזיקים ולא שלשלאות
ימנעו ממני להשיג את מבוקשי
לפני 12 שנים. 7 באפריל 2012 בשעה 23:46