אני יודעת לחכות

ליטפתי אתמול ילדה קטנה שקיבלה מכות.
אולי לא כל כך קטנה, בת שבע עשרה. ואולי לא ממש מכות, אבל מישהי גדולה ממנה דחפה אותה באלימות והפילה את המשקפיים שלה על המדרכה.
זה היה בירושלים, מחוץ למועדון שמעולם לא הייתי בו קודם וכנראה לא אהיה בו שוב.
אבל הילדה הזו נכנסה לי ללב.
רזה ושברירית. קצוצת שיער, פירסינג בגבה וכמה קעקועים, והמשקפיים העדינים על הפנים העדינים. וכשהיא דיברה היתה לה סמך כזו קצת שורקת שהכמירה לי את הלב.
משהו בה עורר בי איזה זיכרון.
אבל הזכרון הזה עוד לא בהיר. אני עוד לא יודעת במה נזכרתי.
אני לא מפסיקה לחשוב עליה.
על הפנים שלה, על האופן שבו היא דיברה, עם הסמך הזאת.
על העקשנות שלה. על האומץ שלה.
זה מוזר כל כך.
אולי אני כבר צריכה ילדים משלי....
בשעות המעטות שישנתי חלמתי שוב עליו.
הוא היה כאן. אצלי בבית. ויכולתי לשמוע את הקול העמוק שלו מדבר אלי.
זה לא משנה.
בלילה רקדתי במועדון הקטן הזה בירושלים.
חיבקתי את החברה הכי טובה שלי.
בדרך חזרה הביתה ישנתי כמו ילדה.