אני יודעת לחכות

אתמול היה יום לא מוצלח במיוחד מבחינת אכילה.
אני צריכה לחשוב איך אני משנה את אופן החשיבה שלי והופכת אותו לכזה שלא מאפשר לילהכניס לפה שום דבר משמין גם אם הוא נמצא בדיוק מול הפרצוף שלי.

בוקר הייתי בפגישת- ארוחת בוקר וזה מה שאכלתי שם:
3 בורקסים קטנטנים עם גבינה. אחד עם תרד- גם קטן, אבל לא קטנטן. כוס וחצי שוקו.
(אני יכולה רק לומר לזכותי שלא נגעתי במאפינס ובקרואסונים עם השוקולד וגם לא בעוגה.)

צהריים- שוק של עוף, אורז, בטטה מאודה.
פרוסה של עוגת תפוחים וגבינה שבדיוק באותו רגע יצאה מהתנור של אמא שלי ולא יכולתי לעמוד בפניה.


ערב- אורז עם ברוקולי, אפונה ירוקה, תפוחי אדמה בתנור ועגבניות שרי.


היום גם הולך להיות קשה כי אנחנו יוצאים לארוחת צהריים במסעדה.

המליצו לי לעשות ספורט. כלומר, אתם באמת חושבים שלא ידעתי גם קודם שכדאי לעשות ספורט?

כן. גם אני רוצה. נדמה לי שזה יכול לעזור לי לרדת במשקל, שזה הדבר שאני הכי רוצה שיקרה לי.
אז אתמול היה עוד יום אכילה טיפוסי שבו לא הספקתי להתארגן לעבודה עם אוכל בריא ודיאטטי ונאלצתי לאכול את האוכל הלא בריא ולא דיאטטי שהיה זמין לי.

בוקר- חטיף גרנולה, שני אגסים (את זה הבאתי מהבית)

צהריים- חצי בגט עם נקניקיות (זה נורא לא אנין, אבל נקניקיות הן אחד המאכלים הכי אהובים עלי. וכשהן באות בתוך לחמניה עם קטשופ ומיונז, זו בכלל שמחה גדולה שאחריה אני כמובן מתייסרת ובוכה)

אחר הצהריים- חמש עוגיות. בורקס תפוחי אדמה קטן אחד.

ערב- סלט חסה, תפוח אדמה אפוי (כן, כשאני מגיעה הביתה אני מסוגלת לשלוט בעניינים. הבעיה היא שבמשך כ 13 שעות בכל יום אני לא בבית)

לילה- יוגורט

כולכן וכולכם מוזמנים להגיב. גם תגובות אכזריות יתקבלו. לא צריכה רגישות בעניין הזה. צריכה שיתנו לי בראש. (כנראה).

לפעמים אני מרגישה שאני מעדיפה לא לחיות בעולם הזה.
לא בעולם של הבדסמ כי ממנו מזמן יצאתי ואני שומרת עליו רק בחדרי החדרים שלי, אלא בעולם הזה. האמיתי.
כאלה כמויות של חוסר רגישות, גסות רוח, טיפשות, וולגריות, חוסר חמלה ואלימות.
איך אפשר לחיות כאן?

נראה לי שהצלחתי באופן סופי ומוחלט להשניא את עצמי על כל יושבי הכלוב.
המלט בטח היה מסביר לי עכשיו שאני מתקרבנת או משהו כזה.
אני אומרת לעצמי שאלא אכפת לי.
אבל כן אכפת לי.
זה מעצבן אותי שאכפת לי.
זה גם מערער אותי.

יש משהו בכלוב שהופך אותי לשוחרת ריב ומדון. ואנילא מדברתץ עכשיו על השרשוןר הפוליטי המפורסם, אלא על דברים אחרים.
על אחת אני כועסת נורא כי נדמה לי שהיא מזניחה את החתול שלה, אל אחר אני זועמת כי הוא מצטייר בעיני כהפרעת אישיות מלהכת שהורס את כל מי שהוא נתקל בה, על אחרת אני מתעצבנת כי היא לא רואה מה קורה לה מול העיניים, לעל שולט מסכן ששולח לי איזו פקודה לא מזיקה מתוך רצון טוב להכרות אני מתנפלת כי הוא העיז בכלל לפנות אלי.

אני לא יודעת מה זה. בחיי היום יום שלי אני כל כך לא כזאת.
וגם כאן בהתחלה הייתי אחרת לגמרי. הערצתי את הכלוב, את י שנמצא כאן, בעיקר את השולטים, בעיקר שולט אחד מסוים שהיה מצליף בי בתחילת דרכי בדאנג'ן.
הכל היה נראה לי מדהים כל כך.

אני מניחה שנורא נורא התאכזבתי.
חוויתי כאן חוויות לא טובות.
חוויתי הרבה ניצול. הרבה שקרים.
היו גם חוויות טובות. אבל הן היו כל כך זניחות ומועטות.

אי עוד לא מבינה למה אני נשארת כאן. אני כבר לא מכירה כמעט אף אחד. אני לא רוצה גם להכיר.
זה מוזר. אני לא מצליחה לפענח את זה בינתיים.

מעולם לא קיללתי אף אחד. אני שונאת קללות. זה מכוער בעיני. גם לעתים מאד רחוקות קורה שאני כועסת על מישהו או שונאת מישהו עד כדי כך שאקלל אותו.
אתמול זה קרה לי בפעם הראשונה.
מיותר לציין שאני מרגישה עם זה רע לחלוטין.
מרגישה שזה מכער אותי.
כמובן שגם התנצלתי אחר כך.
ההתנצלות לא התקבלה, וזה בסדר. אני משערת שמושא הקללה שלי נעלב עד כדי כך שלא יכול היה לראות את ההתנצלות.
הענין הוא שניסיתי להבין מה הביא אותי למצב כזה שבו קיללתי.
הצלחתי להבין.
כנראה שאנשים שעושים מניפולציות לא ישרות מאד מרגיזים אותי. בעיקר אם המניפולציות הללו מכוונות אלי.
אנשים שמתנהגים בצורה מניפולטיבית ומכוערת ואחר כך מיתממים ושמים את כל האשמה על מי שהפך להיות קורבן המניפולציה שלהם.
ההיתממות הזו כל כך בזויה בעיני.
"אני לא עשיתי כלום... זו את שעשית הכל.."
בזמן שהם עשו את המניפולציה, הם בחרו את הבחירות שהובילו לתוצאות ובסך הכל הם אלה שפגעו בי.

אבל כל זה לא מוריד מהתחושה הרעה שלי מכך שהגעתי לכזה שפל. לקלל משיהו במילים מכוערות שאני אף פעם לא משתמשת בהן.
חבל שזה קרה.
ואותו מניפולטור חסר יושר והגינות- שימשיך לחיות עם עצמו. זה מה שמגיע לו.

יום הזכרון הזה הוא חגיגת הצביעות הגדולה ביותר שיש כאן.
כל המושחתים האלה, שהידיים שלהם מזוהמות בדם של כל כך הרבה אנשים צעירים משחקים אותה כאילו אכפת להם בזמן שהם מתכנים את המלחמה הבאה שתהיה בקיץ שגם לה יהיו להם כל מיני הסברים שיסבירו לנו למה היא כל כך נחוצה ולמה המוות של כל היקרים לנו לא היה לשוא.
אבל אף אחד לא ישכנע אותי שהמוות של א', הבחור שאהבתי כל כך כשהייתי בצבא, ושאולי גם אהב אותי, אבל את זה כמובן לא נדע כבר לעולם, אף אחד לא ישכנע אותי שהמוות שלו לא היה לשוא.
זה היה מוות מיותר, שאין לו כל הצדקה וכל סיבה. וכל המיתוסים הללו שמכסים את המוות של היקרים לנו הם שקר אחד גדול.
הוא לא מת למען המדינה, המוות שלו לא תרם שום דבר למדינה הזו או לאף אדם אחד שחי בה. וכל מי שאומר אחרת הוא שקרן וצבוע.
היום הזה ממלא אותי בזעם.
הוא מת סתם. רק בגלל שמחזיקים אותנו כאן כל הזמן במצב של מלחמה במקום ללכת לכוון של הידברות, של סבלנות, של משא ומתן, כל הזמן רק משתמשים בכוח, נלחמים, מקריבים אנשים צעירים. ועל איזה מזבח? של ערכים מעוותים ושקריים שלא אומרים לי כלום.
א' היה יכול להיות בעלי היום. זה מן הסתם אולי היה קורה אם הוא לא היה נהרג.
ובמקום זה אני מתייסרת בייסורי זעם וגעגוע וכאב. חושבת על ההורים שלו והאחים שלו.
אני כועסת.
וכואבת

נזכרתי היום כמה שאהבתי אותו. את הדוב ששיקר לי.
הוא היה החוויה הכי משמעותית שהייתה לי כאן, אבל בעת ובעונה אחת ובאופן פרדוקסלי הוא היה גם כלום. כלום מוחלט.
אבל אהבתי אותו וכל רגע איתו היה עונג. כמובן כל זמן שהדחקתי את הידיעה הברורה שהוא משקר לי ושמשהו כאן דפוק לגמרי.
ובכל זאת אהבתי אותו.
וברגע הזה אני מתגעגעת אליו.
אבל עוד רגע אחד וזה כבר יעבור.

ברור שהיייתי מעדיפה להיות בהופעה של שון לנון. אבל גם לשמוע אותה בגלגל"צ זה נהדר.
יש משהו בקול שלו שמזכיר את האבא הנפלא שהיה לו.
כשהייתי בניו יורק ישבתי בבית קפה שמשקיף על ה Dakota house וקיוויתי שאולי ג'ון יצא פתאום. אבל הוא לא יצא.
נעים לשמוע את שון לנון. ממש נעים.

לא הייתי בבית כל השבוע. נסעתי לאיזו נסיעה מהעבודה. היה נורא קשה. הייתי צריכה להנחות סדנה לא קלה באוירה מאד לא ידידותית ולא תומכת.
קשה לי להיות בסביבות כאלה.
אני מסתגרת בתוך עצמי עד לאקסטרים וצצה רק כשאני צריכה לתפקד בתור אשת מקצוע.
ישנתי בלילות במיטה צרה בלי החיבוק שלו, היה קר ושמיכות הצמר דקרו.
בארוחות הבוקר אכלתי בכל יום בדיוק את אותה הארוחה- פרוסת לחם, גבינה לבנה, ביצה קשה ומלפפון.
אני לא יודעת למה התעקשתי לאכול בכל בוקר בדיוק את האוכל הזה. אני אפילו לא ממש נהנית מאף אחד מהמאכלים הפשוטים והתמימים הללו. חוץ מהמלפפון אולי.
אבל היה בזה משהו. מין סוג של שליטה בסיטואציה חסרת שליטה.
לא יכולתי לשלוט על מה שקרה מסביבי. הכל היה קשה. יכולתי לשלוט רק על האוכל שאוכל בכל בוקר. והיה בזה משהו נעים.
אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי.
חזרתי אתמול בלילה.
מוזר לחזור.
פתאום הרגשתי זרה מולו. פחדתי מהרגע שהוא יכנס בדלת.
לא ידעתי מה לומר לו או איך לגעת.
איכשהו עברנו את זה, ובלילה הייתי כל כך עייפה ופשוט ישנתי.
אבל היום, כל היום לא יכולתי לעשות כלום. לא לקרוא, לא לכתוב, לא ללמוד.
רק להיות. כאן בבית שלי.
וזה לא מספיק רק להיות. היום זה לא הספיק לי ויחד עם זאת לא יכולתי שום דבר אחר.
ולכן אני עצובה.