אני יודעת לחכות

כל מיני אנשים שקוראים את הבלוג שלי, אומרים לי שאני נשמעת עצובה.
אני תוהה לגבי העניין הזה.
בדרך כלל אני בן אדם שמח.
עכשיו אני עצובה. לא רק עצובה. עכשיו כואב לי. זה כאב עמוק ומעיק ולוחץ על החזה.
ולא עובר.
אפשר לייחס אותו לכמה דברים. לכמה אנשים.
למשל לך. אתה שלא חיבקת אותי אחרי הסשן שהיה הסשן הראשון שלי. ולא התקשרת אלי ביום שלמחרת לשאול אותי איך אני מרגישה.
זה ממש מכאיב.
ולך. שאני לאט לאט לומדת להכיר אותך ולאהוב אותך, אבל גם את כואבת. ולפעמים נדמה לי שאנחנו כל כך דומות.
ולך. שידעת כלכך טוב לרדוף אחרי שבועות. לתפוס אותי ואז להעלם. זו לא חכמה גדולה לכתוב שירים שמתארים את מה שעשית.
ובעיקר לך.
אני אדם אמיתי. חי. נושם. מריח. טועם. אוהב.
זה אומר שצריך לחשוב טוב טוב לפני שעושים כל מיני דברים. צריך לקחת אחריות. ואם אי אפשר לקחת את האחריות הזו. כדאי פשוט לא להיות.
כי כשאתה אומר כל מיני דברים אתה צריך לעמוד מאחוריהם.
סתם. זה כל כך טיפשי. כל כך אני עם הרגישויות שלי והפנטזיות שלי.
אני אשמה. אני לא יכולה לצפות שהעולם ישתף פעולה עם הפנטזיות שלי. ואם אני נכנסת למקומות שיש בהם אש, אני צריכה לקחת בחשבון שאני עלולה לקבל כוויה.
ובכל זאת הלב שלי מלא באהבה. בכל זאת.
ואף אחד לא יצליח לקחת את זה ממני. אף אחד לא יצליח לעקר אותי מהאהבה הזאת.
מחר בבוקר אני אצטער על הבלוג הזה.
מחר בבוקר אני אצטער.
אבל הלילה אני כותבת.