היצור הכי אהוב עלי בעולם חולה. ממש חולה.
הוא שוכב כאן לידי ומפעם לפעם מכשכש בזנב שלו בעייפות כמו מנסה להגיד לי, "אני בסדר ילדונת, אל תדאגי כל כך הרבה".
אבל אני יודעת שהוא לא בסדר ואני דואגת לו כל כך.
נדמה לי לפעמים שאני אוהבת אותו הרבה יותר ממה שצריך לאהוב כלב, אבל הוא נמצא לצידי כבר עשר שנים כמעט עם ההתנשפויות הלחות שלו בקיץ והפרווה החמימה שלו בחורף. עברנו ביחד כל כך הרבה. אני פשוט אוהבת אותו נורא.
אני לא רוצה לחשוב על כמה שהוא חולה. אני רוצה שמישהו יכאיב לי, יצליף בי, יכאיב לי כל כך שאהיה מרוכזת רק בכאב. בשום דבר חוץ מהכאב הפיזי הזה, ולא אזכור כמה אני אוהבת ודואגת.
זה באמת מה שאני רוצה. המון המון כאב. שלא ארגיש כלום חוץ ממנו.
רק ככה אני יכולה לחיות. כשמכאיבים לי ואז אני שוכחת לרגע את מה שמכאיב באמת.
הוא ישן עכשיו במזגן. שחרחר ופרוותי.
אני כל כך אוהבת אותו.
לפני 20 שנים. 3 ביולי 2004 בשעה 11:34
