אני יודעת לחכות

אני רוצה להמשיך לכתוב בבלוג שלי.
אני יודעת שאני לא אמורה כבר להיות כאן, אבל אני רוצה להמשיך לכתוב...(נאמר בטון ילדותי ומתבכיין קצת...).
קבעתי שיעור ראשון עם מורה לפיתוח קול ואני מחכה בהתרגשות רבה. אולי אני עוד אהיה זמרת...
חשבתי על התגובה של עקשנית שהייתה קצת שיפוטית וקצת מעצבנת (כן, כן, את...) אבל בסך הכל גם די נכונה.
חשבתי על זה שאני כותבת עליו כל הזמן לא כדי להחזיר לו ולא כדי להראות כמה אני אומללה (ככה אני באמת מצטיירת? אומללה? כי אני בכלל לא...).
יש איזו פנטזית תיקון אחרת שמסתתרת מאחורי הכתיבה עליו.
מין כמיהה כזאת לזה שפעם אחת המילים שאני כותבת יגעו בו. יעשו לו משהו. ושהוא יגיד לי את זה. שהוא יגיד לי- מייפל, הצלחת לגעת בי. אני כל כך רוצה לדעת שנגעתי בו. ששיניתי לו משהו. שהוא הרגיש כלפי משהו.
זה שורף בי חור כזה כמו סיגריה ששמים על נייר. הרצון העצום הזה לדעת שנגעתי בו.
אבל אני יודעת שצריך להרפות מזה.
זה אף פעם לא יקרה.
שנינו לא מסוגלים לזה.
אבל הסיגריה כל הזמן חורכת בי את החור הזה.
חוצמזה אני לא אומללה בכלל.
בעיקר לא עכשיו כשאני הולכת ללמוד פיתוח קול.
כרמן...here i come