אני יודעת לחכות

פרידות הן עניין מוזר.
יש לך קול כמו של זכוכית מתרסקת מעורבבת עם פעמונים של גן עדן.
כשפעמוני הכנסייה יצלצלו בעיירה הזרה המוכרת, הוא יאחז במשהו, במה שלא יהיה, כל כך חזק עד שאצבעותיו ילבינו.
אחר כך הוא ינעל את המגפיים שלו ויצעד אל תוך הים.
המים יגיעו עד לקרסוליו. והוא יצעד שם, מנסה לסלק מראשו את צלילי הפעמונים המעורבים בצלילי קולך.
מישהו מתגעגע למשהו שאף פעם לא היה לו.
מישהי שרה שירה נואשת, מקלפת רסיסים של אויר ששט בין זרועותיה.
בעיירה הזרה המוכרת יורד ערב. בתים מחשיכים ומוארים.
בשפך של הנהר לים עומד מגדלור.
כשאת עומדת מביטה בו מישהי מצלמת אותך.
את לובשת את חולצתך האדומה וחצאית שחורה.
את צעירה.
ועכשיו זה מרגיש כאילו זה היה כל כך מזמן.