לפני 19 שנים. 4 בדצמבר 2004 בשעה 18:47
אני לא מצליחה להבין למה אני כותבת כאן.
העולם הפך להיות משהו אחר.
משהו שבו הבדידות מגיעה לאקסטרים שבו לא הייתה קודם מעולם.
מישהו הביא לי תפוזים השבוע.
והכין לי מרק ירקות.
הוא חשב שאני חולה.
זה היה יפה מצידו. נדיב. ומלא חיבה.
לא הייתי חולה.
הייתי אדם לא שלם. אפילו לא חצי.
לקטון ולגדול.
אלו מילים שאני לוחשת לעצמי.
לקטון ולגדול.
סבלנות.