בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני יודעת לחכות

כשאני כותבת... כשכל אחד יכול לראות, נוצר בעדינות מקום שבו אני קיימת. שבו קיימת זו שהפכתי להיות, או שאולי הייתי תמיד- מייפל:סאבית.
לפני 19 שנים. 3 בדצמבר 2004 בשעה 18:26

אני מרגישה אותם. כאבי פנטום.
לא היה לי מושג שהם יכולים כל כך לכאוב.
מסתכלת בראי.
העיניים שלי השחירו השבוע. הן שחורות ויוקדות מולי.
מתחת לעיניים שלך חשתי שאין בי שום דבר יפה.
עכשיו, אני מביטה ורואה שהכל יפה בי. יש בי יופי אינסופי.
גם הגוף שלי יפה.
גם הגוף שלי.

ירדתי עוד שני קילו השבוע.
זה מה שאני צריכה.
מכה כזו בכל שבוע.
ככה עוד חודשיים אתהלך ברחוב ואיש לא יכירני.
אין לי צורך שמישהו יכירני. אף לא אחד.
פרט לאחד.



להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י