אני יודעת לחכות

לחזור לברלין. לשים את המזוודות שלי בשני החדרים הקטנים בקו-דם. לרדת במדרגות לתחנת הרכבת התחתית ולנסוע לחלק המזרחי של העיר, שם האנשים האדומים והירוקים ברמזורים נראים אחרת.
לשבת בבית הקפה הגדול ברחוב שיש בו חנויות יד שניה ולשתות לאטה חזק ואחר כך תה פטל קר ועוד קפה ועוד תה, ולכתוב.
להיכנס למוזיאון על שם מרטין גרופיוס בלי לדעת מראש איזו תערוכה יש שם ולגלות שמה שלא תהיה היא בדיוק התערוכה שרציתי היום לראות.
לשמוע מסביבי את המילים החדות הזוויתיות.
לטייל ליד הדום הגדול של ברלין ולשבת מול הנהר ולכתוב. כל הזמן לכתוב.
לברוא נערות שהן אפשרויות שלי. נשים שהייתי יכולה להיות אם לא הייתי אני. להמציא את הסיפורים שלהן שהיו יכולים להיות חיי אם חיי לא היו מה שהם.
להיכנס בחרדת קודש לחנות הספרים שאני אוהבת ולבחור רק ספר אחד בכל פעם, כדי שאצטרך לחזור שוב.
ובלילה לחזור לדירה הקטנה ולשתות מרטיני ישר מהבקבוק ולרקוד בחדר הקטן לצלילי מוזיקה שורפת. ולישון.

אולי שם, בברלין, הגעגועים שלי יהיו שקטים. כי כאן הם מחרישי אוזניים. זועקים בתוך ראשי ולא נותנים לאף קול אחר להישמע. הופכים אותי לאטומה, חרשת, נכה מול כל הקולות שמחוץ לראשי.
אולי שם, בברלין, אני אוכל לשמוע את הקול שלו אומר "שלך- שלי." אומר, "הכל." ולא להתפורר מיד לאבק שמתפזר בחדר ומטפטף כאב מרעיל שהופך את האוויר לבלתי ניתן לנשימה.

האובדן מהדהד בי כמו בתוך קונכייה ושואג סביבי כמו רוח. אבל אין רוח. רק דממה וערפל. מדי פעם טפטוף מים.