אני יודעת לחכות

"את נשמעת אחרת," היא אמרה לי אתמול בלילה מאוחר. "כבר שמעתי אותך כואבת, אבל אף פעם לא נשמעת ככה."
"את לא מלקה את עצמך." היא אמרה לי.
"זה נכון." אמרתי.
"ואולי," היא שאלה, "אולי טעית בהרגשה שלך, כי אם באמת היה שם משהו כל כך חזק ומיוחד ונדיר, איך זה יכול להיות שלא נשאר ממנו כלום?"
"לא טעיתי." אמרתי.

ובאמת לא טעיתי. וקיבלתי משהו. קיבלתי את הידיעה שאלמלא אני לא היינו מגיעים למקום הזה. שהיה מקום רחוק ונדיר ובכלל בכלל לא מובן מאליו.
אבל כמובן שהידיעה הזו רק גורמת לזה להיות כואב יותר. כאב כזה שאם הייתי מרגישה אותו הייתי יודעת שיש לו יכולה לפרק.
אני חושבת שאבחר להרגיש אותו. כי הפרוק נעשה כבר מזמן ואולי הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שהוא לא קרה.
אתה אמרת, "זה לא יהרוג אותך." ואתה צודק כמובן.
זה לא יהרוג אותי.
אבל.

I think I met you on a train
A long long time ago
Or should I say
I should have met you on a train
A long long time ago
I would have watched you
Looking out the window
Staring at the rain
Leaning your head on the window pane.

All I would have said to you is
I love you
A hundred thousand times
Don’t close the door

הילד ההוא שמצא את המלאך, בספר שקראתי מזמן, הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי לעזור למלאך להבריא, עד שבסוף הם חגו שניהם במעגל של כנפיים מעל צמרתו של איזה עץ.