אני יודעת לחכות

שומעת שוב ושוב את מינימל קומפקט. "when i go"
רק כדי לדעת שלא חלמתי את הלילה האחרון.
מרגישה שהעולם סביבי הוא כמו סרט ישן שיש בו חריקות וסדקים.
אני רואה את הסדקים שבסרט מסביבי.
משהו כבד יושב לי על הלב ומוחץ אותו ואני לא מסוגלת לקרוא לו בשם.
זה נשמע רע. אבל זה לא.
ושוב אני לוחצת על העכבר שישמיע לי שוב את השיר.
כאילו, אם ייגמר השיר, ייגמר גם הסרט.
אני רוצה שתטייל לי מתיקות על הלשון.
אני רוצה שהסרט ישאר ישן.
הלב שלי נמחץ על ידי משהו שאין לו שם.
אם אין לו שם אי אפשר לקרוא לו.
אי אפשר לומר לו ללכת.
ואולי אני לא רוצה שילך.
דמעות.
גם להן אין שם.
ורק מינימל קומפקט.
Can you hear it
can you see it
can you look me in the eyes
It does'nt really matter anymore.

קראתי פעם ספר על ילד שמצא מלאך במחסן מלא גרוטאות.
גם לי זה קורה.