אני יודעת לחכות

רוצה לחבר חיבור ביני לעצמי.
מרגישה שמשהו קצת מנותק בימים האחרונים. כמו פסי רכבת שבאמצעם חסר פס אחד והרכבת לא יכולה להמשיך לנסוע ונתקעת על הפסים.
ואולי אני מרגישה תקועה על הפסים כי יש שם חוסר וודאות שמעכבת אותי.
כל מיני זכרונות מענים אותי.
כל הזמן חושבת על החבר הגרמני שלי.
אולי זה הגשם.
בלילה האחרון שלנו ירד גשם.
נסענו לכפר קטן בשם דקסהיים, שם הייתי אמורה לישון באותו לילה.
הוא פתח את הגג של המכונית וטיפות גדולות איטיות של מים קרים ציננו את הבושה שליהטה את הפנים שלנו.
בושה על כך שלא יכולנו להישאר יחד.
בושה על כך שלא אהבנו מספיק, או אהבנו יותר מדי.
כשיורד גשם אני נעשית חשופה יותר מתמיד.
ואני לא יודעת איך זה יכול להיות שאתה לא כאן כדי לראות את זה.
אני כל כך קלה לאהוב. זה נכון.
זה נכון כל מה שאומרים עלי.
אבל אני לא רוצה להיות אחרת.
לא רוצה שיעבור אף רגע אחד בחיים שלי בלי לאהוב.
בעיני להיות סאבית זה בדיוק זה.