אני יודעת לחכות

הוטרינר התקשר אלי עכשיו ובישר לי שהגיעו התוצאות מהמעבדה ולשחרחר שלי אין סרטן.
הוא כבר זקן וכל הזמן יש לו כל מיני בעיות בריאות.
אני כל כך אוהבת אותו.
מוצפת באהבה. אליו. וגם ל.ר. אהובי. החבר שלי. זה שאני חיה איתו כאן בבית התמוה הזה.
ולפני כמה שעות פגשתי את המטופלת שלי שלה דווקא כן יש סרטן.
היא אמיצה. היא מסרבת להיכנע ואני מאמינה שבזכות זה היא תחיה.
יש בי איזו התרגשות שאני לא יודעת איך להוציא אותה. מזמן לא הרגשתי ככה.
כל הקיץ הזה אני נעה בעיר הזו במין סוג של קהות. כמו כרית שמילאו אותה קצת יותר מדי.
פתאום ההתרגשות הזו שאין לה פשר ואין לה מוצא.
פעם התרגשתי כל הזמן כמעט.
אני רוצה חול של ים בין אצבעות הרגליים שלי.
רוצה לחרוט על חול רטוב משהו שיש לו משמעות עצומה בעיני.
פעם כמעט לכל מילה הייתה משמעות עצומה בעיני.
הבטן שלי מתוחה מהתרגשות, כמו מעטה קרמל על קרם ברולה, ואני רוצה לסדוק אותה עם מזלג ולטעום את המתיקות הקרירה שמסתתרת מתחת.