אני יודעת לחכות

אני לא יודעת למה אבל נכנסתי כאן לאיזה פייט מילולי עם איזו מישהי ולא ברור לי בשביל מה אני עושה את זה. כנראה החום משפיע עלי.

אבל לא על זה רציתי לדבר.
נסעתי היום לניחום אבלים אצל חבר טוב מאד מאד. אדם חכם, ישר, טהור לב ונשמה, חבר שהוא חבר לעבודה כבר כמה שנים, אבל מעבר לזה- גם חבר לנפש.
הוא איבד את הבת הקטנה שלו בתאונה טרגית ומחרידה שאני לא רוצה להיכנס לפרטיה.
היא הייתה בת שנתיים.
הוא ערבי (או כמו שכמה אנשים כאן מכנים: ערבוש). זה מעולם לא שינה את אהבתי אליו. וגם לא ישנה.
כשנסעתי חזרה הביתה חשבתי לעצמי איך גזענות גורמת לזה שבני אדם מפסיקים להיות בני אדם והופכים להיות כינוי גנאי המכיל בתוכו בעיקר פחדים ושנאה. המון פחדים. קמאיים לגמרי.
זה היה לי עצוב. והצטרף לעצב העמוק על הילדה שמתה.

וכעסתי. על כל אלה שמרשים לעצמם להגיד מילים כמו "ערבוש" (כמה כיעור יש במילה אחת ) ושוכחים שיש שם בני אדם, שאוהבים וכואבים ושמחים ומצפים ודואגים.

אני מעדיפה את החבר הזה בכל יום ובכל רגע על כל גזען בן העם שלי.
(הוא לעולם לא יקרא לאף אחד בשמות גנאי מכוערים, הוא לא יצעק, לא ינהג באלימות מילולית או יהיה מונע מתוך פחדים פרימיטיביים. הוא פשוט אדם. ואחד מהטובים).