אני יודעת לחכות

אני חושבת שאני לא אלך לשם יותר אף פעם.
אני מרגישה שם רע. מרגישה לא שייכת. משתלט עליי כזה חוסר ביטחון שכבר שנים אני לא זוכרת שהרגשתי. אני מרגישה אותו בכל מילה שאני אומרת, בכל תנועה שלי. באיך שאני יושבת ואיך שאני עומדת.
והכי גרוע, אני מרגישה שם כל כך כל כך משעממת. פשוט אין לי אף מילה להגיד לאף אחד. נו האילמות הזו שדיברתי עליה.
אז אני לא רוצה להרגיש משעממת, ואני לא רוצה להרגיש כזה חוסר ביטחון ואני לא רוצה להרגיש כל כך לא שייכת, ולכן אני לא אלך יותר למועדון אף פעם.

אתמול בלילה הייתי אצל חברות וראינו יחד סרט נורא מפחיד. כל כך מפחיד עד שפחדתי ללכת לבד הביתה, ואחר כך כשכבר הגעתי (מזל שהשחרחר שלי היה איתי) כל הזמן הייתי בטוחה שרוצחים פסיכופטים פורצים לי לדירה ולא הצלחתי לישון, פשוט שכבתי במיטה קפואה מרוב אימה, וחשבתי שאולי אני צריכה לחזור לגור עם שותף (כשאני גרה עם שותף גם לא נעים לי להשאיר כלים בכיור..)
הבוקר אני כבר לא מפחדת.
גם עכשיו אני מרגישה משעממת. אין לי אף מילה מרטיטה לכתוב כאן.
תכף אלך להאכיל את החתולות של חברתי ר. שנסעה לקיבוץ שלה.
אחר כך אתחיל את השבת שלי.
מחר יש לי יום מרגש.