אני יודעת לחכות

הימים שלי הם שלי. מזה זמן רב שלא היה לי שבוע של חופש. חופש מוחלט (חוץ מהעבודה הענקית שאני צריכה לעשות לאוניברסיטה).
הימים שלי הם שלי ואני יכולה לעשות אתם כמעט הכל.
אני מתכוננת לעשות שני דברים שלא עשיתי אף פעם.
חוויות חדשות לגמרי.
איזה כיף שבגילי המופלג אני יכולה לחוות חוויות חדשות.
איזה מזל שאני דיסוציאטיבית כל כך ומצליחה להתנתק לגמרי מהכאב על האבהות הקרובה של האקס שלי, ומצליחה לא להשוות אותה למצבי העגום שבו לא רק שאמהות רחוקה ממני כמו שאוסטרליה רחוקה מתל אביב, אלא גם עוד כמה דברים רחוקים הרבה יותר ממה שהייתי רוצה שיהיו.
לפעמים אני חושבת שאולי הייתי צריכה להישאר איתו.
אבל לא אהבתי אותו. להיות איתו היה כמו להיות נר שכיבו אותו.
מצד שני מה הטעם באהבה. מה היא בעצם מביאה.
אני באמת לא יודעת.
אם הייתי נשארת איתו הייתי היום במקום כל כך בטוח. מוגן.
לא כמו עכשיו כשאני שוכבת בלילות בדירה הבודדה שלי ורועדת מהמחשבה שמישהו יפרוץ לתוכה ויכאיב לי.

אבל התחלתי מהחופש. לא אתן לו לחמוק לי מבין האצבעות.
חופש.
אני שמחה בו.