סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני יודעת לחכות

כשאני כותבת... כשכל אחד יכול לראות, נוצר בעדינות מקום שבו אני קיימת. שבו קיימת זו שהפכתי להיות, או שאולי הייתי תמיד- מייפל:סאבית.
לפני 19 שנים. 12 ביוני 2005 בשעה 5:58

יש איש אחד שאני מאד מאד אוהבת.
להגיד מאד מאד אוהבת זה סוג של אנדרסטייטמנט.
הוא אחד האנשים הכי טובים שיש בעולם הזה.
אפשר להגיד שהוא הציל לי את החיים. אפשר להגיד שהרבה ממה שאני היום אני חייבת לו.
הוא המטפל שלי. הגעתי אליו מרוסקת ושבורה אחרי האונס שעברתי. זה היה לפני שנים, ומאז הוא היה איתי בכל כך הרבה משברים ושמחות ועצב. תמיד הוא היה איתי. תמיד.
הוא איש יקר וטוב וחכם.
הלילה הבן שלו התנגש עם המכונית בעץ ונהרג.
אין אלהים. זה בטוח. וגם אין שום צדק. כי האדם האחרון שמגיע לו שיקרה לו משהו כזה זה הוא.
ואני יושבת פה ולא יכולה להפסיק לבכות.
תמיד הוא היה איתי, ועכשיו אני לא יודעת איך להיות איתו.

זיקית - בדיוק. :(
לפני 19 שנים
Hermia - הכי טוב, כך גיליתי כששכלתי חבר ילדות שלי, וחזרתי לבית שגדלתי איתו ביחד, למשפחה שלו שהיא סוג של המשפחה שלי, זה לחבק, לבכות, לעצור את הדמעות כשצריך, לחבק שוב, ולשתוק ביחד.

לפעמים זה העולם.
לפני 19 שנים
דום31​(שולט) - גם אני הייתי במצב הזה פעם או יותר ולא ידעתי מה לעשות. אבל כמו שאמרה אנפה, פשוט להיות איתו. אין שום דבר חכם להגיד.
לפני 19 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י