|
|
|
כלכך מתגעגע לפיתולים
ולגניחות
ולעידכון, כשיצאתי, על כל אורגזמה שסחטת מעצמך, עד שהגעתי לביתי.
והשיחה הזו, מיום הבחירות, הכי מדליקה אותי.
כמה כוח יש באצבעות האלה.
במיוחד עם הציפיה והבנייה של כל המתח עד ה*קליק*.
ה*קליק* בהקלטה(!).
(איזה פיצ'ר חמוד! לא היה פה פעם! תעריכו אותו מאוד!)
תמיד לחשנו בינינו בלילה כמה ה'לא' הוא הבסיס.
כי ה'לא' הוא בעצם גם הבסיס ל'כן' שמצידו השני.
כי אם תמיד אקבל ממך 'כן' יהיה קשה לשמור עליו אמין.
ואותו ה'לא' הוא גם הבסיס לאמון, שנבנה מתוך האמינות הזו.
עולה בי בעיקר זיכרון החוויה סביב כל העיסוק בכוס שלך, כשהוא בפה שלי. וכמה הוא יפה או לא יפה או גדול או לא גדול או רחב או לא רחב והשקרים שההוא שיקר לגבייך, וההשפלה והבושה והמבוכה שאימצת לך, ובצדק, בזכותו.
אז לא רצית שארד לך, בהתחלה, כמעט אפפעם.
והמשכנו עם סירוב אחרי סירוב אחרי סירוב - שהבהירו שכל שאר האישורים היו בלב שלם יותר.
ובכל פעם שטעמתיך
ומילאתי פי בך
ומילאתיך בלשוני הפועמת
ואיפשרת לי בנוחותך להרגיש את ההתמסרות שלך
לקצב
שקבעתי
בגופך
ידעתי שזו ניתנה לאדונך במתנה.
גם לו הייתה רק לרגע קל.
בקצב שלך, בעצימות שלך.
וכל 'לא' כזה, הפך כל סשן של שעתיים בו היית לי צעצוע
לחוויה מתמשכת של התמסרות
של קבלה ושל שליטה ושל אחריות על המכשיר המושלם שניתנה לי בזכות ובחסד האפשרות להשתמש בו.
תני לי את ה'לא' שלך בכל יום.
מרגיש שאני פה מאז שהאתר קיים בערך. כל כמה שנים אני חוזר, מוצא את הקשר שחיפשתי, וממשיך בחיי.
מזמן לי את הבמה הזו לפרוק בה שטויות שפלטפורמות אחרות לא יודעות להכיל.
מזמן לי צעצוע לשחק בה, לתת לה להרגיש את עצמה מבפנים, ולהתקין כמה כפתורי משחק חדשים אם היא תרצה.
ובכלל לא ברור לי בשביל מה.
אז בתוכנית שלי, אצלי בראש, אצטרך לבקש להתעמת איתך, ברשותך.
ואבקשך להיכנס אל חוסר האונים שהרגשתי, באותו הרגע, בו התגלה לי הכזב.
ולא בכלל, (אבל כן קצת) לא ברור ךי בשביל מה.
לקשור אותך, רגליים מעלה, פה חסום בתחתונייך הספוגים, או במגבת הספוגה, ועינייך מול המסך. צילומי המסך המציפים את הסתירות
הפנימיות
שיציפו את השאלות. שיבהירו את השקרים. שיפרמו את הקשר.
ונוכל לשחרר.
לכי.
