תמיד לחשנו בינינו בלילה כמה ה'לא' הוא הבסיס.
כי ה'לא' הוא בעצם גם הבסיס ל'כן' שמצידו השני.
כי אם תמיד אקבל ממך 'כן' יהיה קשה לשמור עליו אמין.
ואותו ה'לא' הוא גם הבסיס לאמון, שנבנה מתוך האמינות הזו.
עולה בי בעיקר זיכרון החוויה סביב כל העיסוק בכוס שלך, כשהוא בפה שלי. וכמה הוא יפה או לא יפה או גדול או לא גדול או רחב או לא רחב והשקרים שההוא שיקר לגבייך, וההשפלה והבושה והמבוכה שאימצת לך, ובצדק, בזכותו.
אז לא רצית שארד לך, בהתחלה, כמעט אפפעם.
והמשכנו עם סירוב אחרי סירוב אחרי סירוב - שהבהירו שכל שאר האישורים היו בלב שלם יותר.
ובכל פעם שטעמתיך
ומילאתי פי בך
ומילאתיך בלשוני הפועמת
ואיפשרת לי בנוחותך להרגיש את ההתמסרות שלך
לקצב
שקבעתי
בגופך
ידעתי שזו ניתנה לאדונך במתנה.
גם לו הייתה רק לרגע קל.
בקצב שלך, בעצימות שלך.
וכל 'לא' כזה, הפך כל סשן של שעתיים בו היית לי צעצוע
לחוויה מתמשכת של התמסרות
של קבלה ושל שליטה ושל אחריות על המכשיר המושלם שניתנה לי בזכות ובחסד האפשרות להשתמש בו.
תני לי את ה'לא' שלך בכל יום.