זן ואומנות אחזקת המנוש

בשמונה בדיוק עמד גלעד מחוץ לדלתה של יעל דרוך, נרגש ואחוז ציפיה...
למוד נסיון העבר עם הבחורה הלא צפויה הזו הוא נזהר לא לפתח ציפיות, אבל היתה לו תחושה שמשהו הולך לקרות...
הוא דפק בדלת ויעל פתחה...
גם במראה ביתי הכי פשוט, כמו בכל פעם שראה אותה, הצליחה יעל להחסיר פעימה מליבו..
יעל היתה יחפה, ושיערה הרטוב ממקלחת היה אסוף בקשת. היא לבשה ג'ינס שכנראה עבר לא מעט שנים איתה, וסווצ'ר שחור של סיום טירונות גולני שגלעד לא הבין מה הוא קשור...
אבל גם המראה השלוכי משהו חירמן אותו בטירוף...
גלעד חש דחף בלתי נשלט לחבק אותה...
אבל המבט בעיניה מנע ממנו.
זה לא היה הבוז של קודם, וגם לא הקור, ובטח ובטח שלא המבט הסקסי...
זה היה מבט כועס. אכזרי...
'יעל... מה קורה?...'
יעל הביטה בו בריכוז ואמרה. 'אני מאד כועסת על ההתנהגות שלך בבוקר. אני ביקשתי ממך במפורש לחכות לי מחוץ לאוטו וההתחכמויות האלה של להכנס פנימה לחימום לא מקובלות עלי...'
אז זה כל העניין, חשב גלעד לעצמו בהקלה...
'תראי יעל... את לא ירדת והיה קור כלבים ואני ממש מתנצל ובכל זאת אני...'
'שתוק...' פקדה עליו יעל בגסות
'ההתנצלויות שלך ממש מדגדגות לי את הכוס...'
גלעד שוב נבוך לגלות כמה יעל העדינה והמתוקה יכולה להיות גסה לפעמים...
'אתה עכשיו תקבל את העונש שלך. אתה תקבל אותו ישירות לפרצוף... שלא תעז לזוז או להתחמק ובטח ובטח שלא לעצום עיניים. ברור?...'
'כן...' אמר גלעד בחשש בלי להבין למה היא מתכוונת...
'יפה' אמרה יעל, ובלי אזהרה מוקדמת העיפה לגלעד סטירה מצלצלת...
'תתחיל לספור...' היא פקדה עליו...
הסטירה השניה היתה קלילה, וגם השלישית והרביעית, אבל לאט לאט הן החלו להתחזק,,, ומה שהיה הכי גרוע זה שגלעד אף פעם לא ידע מאיפה זה יבוא... יעל סטרה לו ביד ימין, וביד שמאל, ולפעמים משמאל לימין ולפעמים מימין לשמאל... לפעמים חזקות ולפעמים חלשות ומצלצלות. לפעמים עם כף היד ולפעמים עם גב היד...
והרעש... הצלצול הזה של הסטירה היה כל-כך משפיל...
העשר עברו וגם העשרים...
וגלעד הרגיש שהלחי שלו אדומה וצורבת...
אחרי עשרים וחמש הוא התחיל להרגיש שזה בלתי נסבל....הוא עומד חסר אונים מול העוזרת שלו שסוטרת לו סטירה אחר סטירה אחר סטירה...
ואז זה קרה. בלי אזהרה מוקדמת, הסטירות, וכל היחס שלה אליו באותו יום, הכל התפרץ...
גלעד הרגיש איזשהו סכר בעיניים שלו נפרץ והוא התחיל לבכות. פשוט לייבב. הוא הרגיש שהוא שבור לחלוטין. מרוקן לחלוטין. חסר אונים מול הבחורה שממולו שמתייחסת אליו כמו לאיזה צעצוע, שנותנת לו סטירות ומענישה אותו כמו ילד קטן...
גלעד לא זכר מתי בכה פעם אחרונה אבל כשזה התחיל זה פשוט היה לא ניתן לעצירה...
יעל הפסיקה את הסטירות...
וסימנה לו עם אצבעה לכרוע ברך...
גלעד ציית מייד, הבכי המתפרץ שלו ממקודם הופך ליבבות חנוקות וקטנות אך לא פחות מביכות...
גלעד ישב על ברכיו ויעל ליטפה אותו בראשו כמו שמלטפים כלבלב...
'טוב...' היא אמרה, וגלעד שמע את החיוך בקולה...'
'סמרטוט קטן ורכרוכי שכמוך...' היא, אבל אמרה את זה בנימה מחוייכת, לא בנימה מעליבה...
'מה קרה, המזכירה שלך נתנה לך כמה סטירות לחי על החוצפה שלך ואתה מתחיל לבכות כמו איזה ילדונת?...'
כל אותה זמן המשיכה יעל ללטף את גלעד בראשו.
'טוב...' יש לך שתי דקות להתאפס על עצמך... אני הולכת להכין לנו תה... כבר חוזרת...'
יעל יצאה למטבח והשאירה את גלעד מובך כמו שלא היה מימיו, מאושר כמו שלא היה מימיו, שוכב על הריצפה בכניסה לדירה של יעל, ומנגב את הדמעות...