מה תודה? תתפשטי.

ישבתי אצלה בסלון על ספה שיכולתי רק להניח שהייתה כחולה פעם, אבל עכשיו הצבע שלה הוא משהו בין כחלחל למלוכלך.
על השולחן נחה מאפרת זכוכית קטנה. בהיתי בה לרגע, שוקל אם להדליק סיגריה. בסוף החלטתי לוותר. על הקיר מולי הייתה מראה ארוכה כזאת עם מסגרת מעץ, מהסוג שבדרך כלל יש לבנות ליד הדלת. סקרתי במהירות את מה שבחרתי ללבוש. ג'ינס כהים, חולצה מכופתרת קצרה וז'קט כאמל. תהיתי לרגע אם לזה היא התכוונה כשביקשה שאלבש משהו סמכותי.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

התחלנו לדבר לפני שבועיים. היא שלחה לי הודעה, אמרה שהיא אהבה את הסיפורים בבלוג. הפרופיל שלה היה חסר תוכן כמעט לחלוטין, אפילו "נשלטת" לא היה מצוין בו, אבל את הניק שלה אהבתי – Smurfette. דרדסית. מוזר איך כל פעם שאני כמעט מתייאש מהכלוב ומתחיל לחשוב שאין סיכוי שאני אמצא כאן את מה שאני מחפש באה לי אחת כזאת משום מקום ומושכת אותי חזרה.
דילגנו בקלילות על שלב הראיון. בת 22, גדלה באיזה מושב בדרום אבל גרה בתל אביב, סטודנטית למדעי המשהו. אחרי שהחלפנו עוד כמה פרטים טכניים ומילות נימוס שאלתי מה היא מחפשת בכלוב. אני לא אוהב את השאלות האלה. הן מרגישות לי טיפשיות ומכניות, אבל יש דברים שחשוב לברר כבר בהתחלה.
היא ענתה שהיא צריכה שיחנכו אותה. שאלתי מה זה אומר. סדרי העדיפויות שלה לא טובים, היא אמרה. היא לא משקיעה מספיק בלימודים, מבזבזת יותר מדי כסף על שטויות, מעשנת יותר מדי. היא רוצה שיענישו אותה כשהיא לא בסדר, שמישהו ישמור אותה בתלם. תבין, היא אומרת לי – אני לא נהנית מכאב. אני צריכה אותו.
עניתי שזה מצוין כי אני בדיוק מחפש איזו פרחחית להשכיב על הברכיים.
היא הציעה שנעבור לפייסבוק.

יומיים אחר כך דיברנו בצ'אט. שיחה כאילו קלילה, חסרת משמעות כמעט. מה קורה, איך היה בעבודה, זה נורא הפקקים בכניסה לתל אביב והיה ממש חם היום. הרבה חי"תים, הרבה סמיילים, שיחת חולין מנומסת לפני שאפשר להתקדם. חלק מהמשחק. אחרי עוד קצת זיוני שכל שאלתי אם מתאים לה שנשב לבירה השבוע. היא ענתה במספר טלפון.
לקראת שבת שלחתי לה סמס מה נשמע ומתי בא לה לשבת. אחרי רבע שעה היא התקשרה אלי. הופתעתי. היא לא יודעת שיש פרוטוקול לדברים האלה? עד הפגישה הראשונה מתקשרים בסמסים.
עניתי, מנסה לחשוב על משהו מעניין להגיד כדי לא להיקלע לפרטים הטכניים של הפגישה ולסיים את השיחה תוך 40 שניות כמו ילד מבוהל. היא דיברה בשטף, התנצלה אם אני לא שומע אותה טוב כי היא בדיוק מורחת לק ברגליים ומחזיקה את הטלפון עם הכתף. היא התחילה לשתף אותי בהתלבטות אם למרוח לק כתום או ורוד לוהט, אבל לפני שהספקתי לשאול מה זה ורוד לוהט היא התחילה לצעוק על נחום שירד מהשולחן. היללה הנרגזת שבאה אחר כך העלתה את הסברה שנחום הוא חתול, והיא מיהרה לאשר ואמרה שהוא שמן וטיפש ועצלן אבל היא אוהבת אותו בכל זאת. אני לא ממש זוכר איך אבל משם השיחה התגלגלה לסושי וסרטים של טרנטינו וג'ים מוריסון, ופתאום גיליתי שאנחנו מדברים כבר חצי שעה בלי ששמתי לב.
עשיתי חישוב זריז בראש ולפני שהספקתי לחשוב יותר מדי שאלתי אם בא לה שנדלג על הבירה ונעבור ישר לשחק. הימור, אני יודע, אבל מה כבר היה לי להפסיד..?
אני בקושי מספיק לסיים את השאלה והיא צוחקת ואומרת שכן, היא חשבה על זה גם אבל לא הייתה בטוחה אם זה יתאים לי והתלבטה אם לשאול, אבל זה נשמע לה רעיון מצוין כי היא באמת הייתה מאד רעה השבוע, ואני קצת שמחתי לגלות שמאחורי החזות הפטפטנית והבטוחה בעצמה יש אולי ילדה מבוישת.
היא אמרה שהיא מעדיפה להתחיל ברול פליי כי היא צריכה להכיר אותי קצת יותר לפני שנעבור לדברים אמיתיים. יש משהו שהיא רוצה לנסות כבר כמה זמן היא אמרה, לא הסכימה לגלות לי מה אבל ביקשה שאלבש משהו סמכותי. לא ג'ינס וטי שירט. לפני שניתקנו ניסיתי לתחקר אותה לגבי המשחק אבל היא רק צחקקה ואמרה שזו הפתעה, אבל היא בטוחה שאני לא אתאכזב.

למחרת בערב עליתי במדרגות של בניין תל אביבי ישן מהסוג שגרים בו רק זקנים, סטודנטים וחתולים. עליתי לקומה שניה לפי ההוראות ומצאתי את הדירה. דלת פלדלת עם טפט עץ שמתקלף בקצוות, מגנטים של ניקוי יבש ופיצה וסטיקר של הדג נחש.
צלצלתי בפעמון. צעדים מבפנים.
כעבור רגע היא פתחה את הדלת.


** סוף חלק א' **