הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה העגילים שלה. שניים בצד ימין, אחד בצד שמאל, אף אחד מהם לא בתנוך, אלא בחלק העליון הזה של האוזן שתמיד נראה לי ממש כואב לנקב.
היא הייתה נמוכה ורזה, בטח לא יותר ממטר-שישים, עם בטן שטוחה וציצים קטנים וחצופים. הגופייה הלבנה והג'ינס הקצרצרים שלבשה הדגישו את הגוון השזוף של העור שלה. היה בה משהו סקסי. חתולי.
גייסתי חיוך ופלטתי "הי" שהיה יותר מתוח ממה שהתכוונתי.
עיני השקד שלה סקרו אותי רגע ארוך מלמעלה למטה. "אתה יותר גבוה ממה שחשבתי" היא אמרה לבסוף.
"זה טוב או רע?" שאלתי.
היא לא ענתה, רק חייכה חיוך עקום שלא הבנתי ונכנסה אל הבית, מסמנת לי עם הראש לבוא בעקבותיה. השיער שלה, בהיר וקצר, היה אסוף ברישול לקוקו שקיפץ אחריה כשהלכה.
עקבתי אחריה פנימה. דירת סטודיו לא גדולה, אבל נעימה. חלון גדול שמשקיף אל הרחוב, מקושט בפעמוני רוח שנתלו מעל לאדניות עמוסות פרחים לבנים וסגולים. שולחן אוכל ארוך עם כסאות עץ כתומים. שתי ספות ישנות ושולחן גדול, נמוך ושחור בסלון.
"את גרה כאן לבד?"
"עם שותפה... היא לומדת למבחן או משהו, יש לנו זמן עד שהיא תחזור... טוב, למה אתה עומד? שב, אני אביא משהו לשתות"
התיישבתי. עקבתי אחריה במבט כשהלכה אל המטבח, סוקר תחילה את הטוסיק הקטן והחמוד ויורד עד לכפות הרגליים היחפות שלה שטופפו על הרצפה.
היא חזרה עם שתי בירות והתיישבה על הספה מולי. שתינו. היא שאלה אם הסתבכתי להגיע, אמרתי שלא היו פקקים אבל לקח לי עשרים דקות למצוא חניה ואיך אף פעם אין חניה בעיר הזאת והיא חייכה ואמרה שזו לא ממש בעיה כי גם ככה אין לה רישיון. היא שאלה מה עשיתי בצבא, והסתבר שהיא הייתה ב 8200 ושיחקנו קצת באיזה-קטע-אנחנו-מכירים-את-אותם-אנשים, ונכון שהחומוסיה מחוץ לקריה ממש טובה ואריק איינשטיין וספרים של אשכול נבו.
הייתי שקוע בשיחה וכמעט שכחתי בשביל מה באתי.
שנינו שתקנו לרגע. היא אספה חבילת ווינסטון לייט מהשולחן ותחבה סיגריה לפה, ליכסנה אלי מבט של יש-לך-אש?
הוצאתי את הסיגריות מכיס המעיל, הדלקתי אחת לעצמי והעברתי לה את המצית. היא סוככה על הסיגריה עם הידיים, מגנה עליה מפני רוח שהגיעה מהחלון, מסתכלת אלי דרך העשן לאחר שנשפה. "אז...?"
"אז..." עניתי לה, מרשה לזווית הפה שלי להתעקל לחיוך דק "שמעתי שהיית ילדה רעה השבוע".
"לא רק השבוע" היא חייכה, אוספת את ברכיה אל חיקה. היא אמרה משהו על זה שהיא לא מקבלת מספיק משמרות בעבודה, והשכר דירה, והייתה איזו שמלה פשוט מהממת בזארה שהייתי חייבת לקנות ואחר כך אני מרגישה מטומטמת ולא מבינה למה עשיתי את זה למרות שאני יודעת שזה רעיון רע. שהיא תמיד עשתה מה שהיא רצתה ואף אחד לא אמר לה כלום ועכשיו היא מרגישה שזה דפק אותה כי היא לא יודעת לשים לעצמה גבולות לבד והיא צריכה שמישהו יעשה את זה בשבילה, יכעס עליה כשהיא עושה שטויות, יכריח אותה לקחת אחריות.
"יותר טוב אם נתחיל מסתם משהו" היא אמרה. "זה לא צריך להיות על דברים אמיתיים... אני רק רוצה ש..." היא עצרה לרגע לחפש את המילים, ושמתי לב שהסמיקה קצת.
"שמה?" דחקתי בה.
היא הרימה אלי מבט. "שיענישו אותי. שאני ארגיש שיש השלכות לדברים שאני עושה. זה כמו... קתרזיס, אתה יודע? אני צריכה את זה כדי להרגיש טוב עם עצמי". היא מעכה את בדל הסיגריה במאפרה והביטה בי, מחכה לתשובה, בודקת איך אגיב.
לקחתי שאיפה אחרונה מהסיגריה שלי, שגם עמדה להיגמר. "יופי. אז בואי נפסיק עם הדיבורים ונראה איך אפשר לחנך אותך", אמרתי ספק בהתגרות ספק ברצינות. עוד הימור.
כנראה שזה היה בסדר, כי היא התכופפה ושלחה יד אל מתחת לספה, מוציאה משהו שהיה על הרצפה מתחתיה. מקל ארוך ודק, מתעקל בקצה. קיין.
היא נעמדה והושיטה לי אותו. "אני מקווה שאתה יודע מה עושים עם זה" היא חייכה, ושוב חשבתי שזיהיתי שמץ של ביישנות. "אני הולכת להחליף למשהו... יותר נוח" היא הטתה את הראש הצידה וסקרה אותי לרגע. "שתי דקות... אל תלך לשום מקום".
העברתי אצבע לאורך המקל, מרגיש את העץ הקריר, החלק והקשיח. "במה אנחנו משחקים?" חקרתי.
היא חשבה רגע לפני שענתה."בוא נגיד שלא הייתי תלמידה מאד טובה..." היא זרקה אלי מבט מתריס.
היא חייכה חיוך שובב אחרון, ואז הסתובבה ונעלמה מאחורי דלת חדר השינה, משאירה אותי לחכות.
** סוף חלק ב' **
לפני 12 שנים. 20 באפריל 2012 בשעה 4:16
