"יפה לי?" אני שואל.
"בטח." היא אומרת, אבל אפילו אני רואה שהיא משקרת.
אני דוחף את שולי חולצת בית החולים הדקה לתוך הג'ינס ולוקח את היד שלה, "בואי החוצה".
בחוץ, על הספסל שלי, משקיפים על הים.
הדשא ירוק ומכוסח, ועצי הדקל מסוככים עלינו מהשמש.
אחרי ששאפנו קצת אוירה היא שואלת "אז מה אתה עושה פה כל היום?"
"קורא, משחק שש בש, מדבר קצת. רוצה לשחק?"
"נראה לך? אני בקושי זוכרת איך מסדרים... מי זה?" היא מצביעה על היפיוף מהתותחנים.
"צור. יש לו שבר מורכב בברך. הוא כבר היה צריך להשתחרר לפני חודש, אבל הטיפול הרפואי עוד לא הסתיים, אז יש בעיה לשחרר אותו."
צור, כמו כל ציידי התשומת לב, קולט גלי מוח שקשורים אליו, מסתכל מסביב, מזהה אותנו ומתקרב.
"זה צור, וזו אחותי." אני מציג. "מה שלום הפיסחים היום?"
"הכל נהדר חוץ מזה שאני אף פעם לא אוכל לרוץ, והצבא לא משחרר אותי, וחברה שלי זרקה אותי, אבא חולה, אמא נרקומנית, כל האחים שלי בכלא, האחיות שלי זונות ובא לי להתאבד, מה שלומך אתה?" הוא מחייך.
"הוא בן יחיד." אני מסביר לה, ולו אני אומר "מה עם הסיגריות שאתה חייב לי?"
"אתה לא מעשן."
"מ'כפת לך? תביא לי פעמיים את היוז'ואל מהשקם ונסגור."
"יאללה, פ'סדר." הוא אומר וקם מהספסל.
"איזה מותק." היא מתמוגגת אחרי שהוא הולך. "מה הוא מביא?"
"כן, הוא ילד טוב. פעמיים סבן-אפ וביצת-קינדר. הבאת לי ספרים?"
היא מוציאה מהתיק כמה נקודות ציון בחשיבה האנושית ואנחנו ממשיכים להסתכל על הים הרחוק.
"זה ממכר, הא? הכלום הזה." היא צוחקת "וזה כל מה שאתה עושה פה?"
"זה ופוטוסינטזה." אני עונה.
לפני 19 שנים. 21 ביולי 2005 בשעה 12:50
