בעוד חמישים שנה אני אשב איתך בבית קפה. את כבר לא תעשני ואני כבר כן.
המלצרים שתמיד נשארים בני אותו גיל יתרוצצו מסביב, דואגים להזין אותנו.
"עוגת גבינה למידעלה ועוד אספרסו כפול בשבילי."
"היו לך עיניים ציניות וילדותיות." את תיזכרי, "עכשיו הן סתם עייפות".
אני אהנהן ואחייך עם השיניים החדשות שלי.
"כבר הרבה זמן שאני זקן", אני אשיב. "התאמנתי הרבה ונדמה לי שאני טוב בזה."
"אני זוכרת - 'ילדים! רדו לי מהדשא!'" את תחקי אותי.
"כן." אני אחייך. "זוכרת פעם, שבאוטו...?"
"את כל הפעמים באוטו אני זוכרת."
שנינו נצחק צחוק בריא, כי כבר נצטרך כל טיפת בריאות שנוכל להשיג.
"שמרת על קשר עם איך-קראו-לה?" תשאלי.
"לא. עם אף אחד לא."
"אני מבינה."
אנחנו נמשיך לשבת ולהסתכל על הילדים שמשחקים לפנינו, עם המוזיקה חסרת הנשמה שלהם והתסרוקות המעודכנות.
"היה שווה, כל העניין הזה?" אני אשאל לבסוף.
"איזה עניין?"
"החיים."
את תחשבי קצת ובטח תעני "בנתיים כן."
לפני 19 שנים. 25 ביולי 2005 בשעה 18:07
