ביום הדין כל כאבי הראש שאני מטפח כבר שנים ייתגבשו לקרניים.
שתי קרניים קטנטנות יבצבצו מקדמת ראשי ויפריעו לי לחבוש כובע.
וביום הדין כובעים יהיו מאד חשובים.
כל השאלות על אלוהים ותכלית הקיום ייענו ביום הדין, כמו הרבה שאלות אחרות.
עם המענה תבוא אכזבה מהתשובות, "ממך ציפינו ליותר"-ים והגירה המונית לאיים פסיפיים.
האחות שלי תסיים למדוד לי דופק ותתישב לצידי על המרפסת, להשקיף על העיר.
העיר, המטרו, הפוליס...
- "את בטוחה באבחנה הזו?" אני אשאל. את יום הדין שרדו מעט מאד מחלות.
- "כן. אתה פשוט קר."
אחרי מחשבה קלה היא תוסיף "מבפנים."
אני אחייך חיוך עצוב וקצת רוח תנשוב על העיניים שלנו.
- "מה יש לאכול?"
- "מרק סנפיר של עמלץ לבן."
- "יש גם פירה?"
- "פירה תמיד יש."
כן, אני חושב לי. זה נכון. פירה תמיד יש.
הרוח תתחזק אבל העיר לא תעוף.
למטה על החוף שני נמרים טזמניים יסבבו זה את זה בריקוד חיזור.
אני והאחות שלי לא.
לפני 18 שנים. 5 בספטמבר 2005 בשעה 17:52
