האיש שאירח דובים - סיפור עממי של שבט טלינגיט[1]
אדם משבט "העורב" חי בכפר גדול ואיבד את כל החברים שלו, הילדים ואישתו, לכן הרגיש מאד בודד ועצוב. הוא תכנן איך לעזוב את העולם הזה בלי קשיים. בתחילה הוא חשב לנדוד, אבל אז אמר לעצמו "אם אנדוד לכפר אחר והאנשים שם יראו שאני בודד, הם יכולים לחשוב שברחתי מהכפר שלי כי האשימו אותי בכישוף או במעשה מפוקפק אחר". הוא לא רצה להתאבד, אז הוא החליט ללכת לטייל ביער.
במהלך שיטוטיו ביער הוא חשב על רעיון: הוא ילך לדובים והדובים יהרגו אותו. הכפר שכן בשפך של נחל רב סלמונים , והוא ידע שהדובים יבואו לשם לצוד אוכל. כך, בבוקר למחרת הוא קם מוקדם וחיפש נתיב של דובים שמוביל לנהר. כשמצא את השביל נשכב עליו וחיכה למותו.
כחלוף זמן, כששכב שם, הוא שמע את השיחים זזים וראה להקה גדולה של דובי גריזלי יוצאת מהם. קצות שערותיו של הדוב המוביל, הגדול מכולם, היו לבנות. האיש החל לפחד. הוא לא רצה למות מוות אלים ודמיין את עצמו נקרע לגזרים בציפרניהם האכזריות של הדובים. כשהדוב המוביל התקרב אליו הוא קם ואמר: "באתי להזמין אתכם לסעודה." הפרווה של הדוב סמרה מיד, והאדם חשב שעוד רגע הדוב ייתנפל עליו, אך הוא דיבר שוב ואמר: "באתי להזמין אתכם לסעודה, אבל אם אתם מתכוננים להרוג אותי, אני מוכן למות. אני לבד. איבדתי את כל רכושי, הילדים שלי ואישתי."
מיד כשהאדם סיים לדבר הדוב הסתובב לאחור ונהם אל הדובים האחרים. לאחר מכן הדוב החל להתרחק ולהקתו אחריו. האיש רץ בחזרה אל הכפר שלו. הוא חשב לעצמו שהדוב אמר לחבריו לחזור לאחור כי הם מוזמנים לסעודה.
כשחזר הביתה החל לנקות. את החול הישן שסביב המדורה הוא החליף בחול חדש ונקי. לאחר מכן יצא לקושש עצים ביער. אך כשסיפר לשאר אנשי הכפר הם פחדו מאד ואמרו: "למה עשית את זה?" אחרי כן הוא פשט את חולצתו וצייר פס על הלב ועוד פס על החלק העליון של החזה.
מוקדם מאד בבוקר, אחרי ההכנות, הוא נעמד מחוץ לדלת, השקיף וציפה לדובים. לבסוף הוא ראה אותם מדיעים מהנחל, עם אותו דוב גדול מוביל אותם. אבל כשאנשי הכפר ראו אותם הם היו כל כך מבוהלים עד שסגרו את עצמם בבתים. אבל הוא ניצב, מחכה לקבל אותם. הוא הכניס את הדובים לביתו, נתן להם מקום לשבת, הדוב הראשי בלב הבית והשאר מסביבו. בתחילה הוא הגיש מגשים גדולים של חמוציות משומרות בשומן. נראה היה שהדוב המוביל אמר משהו לחבריו, שחיכו עד שיאכל לפני שיטעמו. המארח המשיך עם עוד סוגים של אוכל, וכל פעם הדובים חיכו עד שהדוב הראשי יטעם ראשון. אחרי שכולם אכלו לשובע פנה אליו הדוב ודיבר ארוכות. האיש לא הבין מילה, אך לא רצה להפריע לנאום. הדוב הביט מדי פעם בחור העשן שבתקרה [2] והתנהג כאילו הוא משוחח. כשסיים לדבר יצא החוצה והדובים האחרים אחריו. בדרך החוצה כל דוב נעצר וליקק קצת מהצבע שעל היד והחזה של המארח שלהם[3].
ביום שלאחר מכן, הדוב הקטן ביותר חזר, נגלה לאדם בגופו האנושי ודיבר איתו בשפת בני אדם[4]. הוא היה אדם שנתפס ואומץ אצל הדובים. הדוב שאל האם הנאום של ראש הדובים היה מובן והאיש ענה "לא". "הוא אמר לך" סיפר הדוב "שהוא באותו מצב כמוך. גם הוא איבד את כל החברים שלו. הוא שמע עליך לפני שראה אותך. הוא אמר לך לחשוב עליו כשאתה מתאבל על אהוביך."
כשהאיש שאל למה הדוב לא סיפר לו את כל זה ביום הקודם, ענה הדוב שאסור לו לדבר בשפת בני אנוש כשראש הדובים באזור.
בגלל סיפור זה כאשר זקני השבט היו הורגים דוב גריזלי הם היו צובעים צלב על העוד שלו.
בגלל סיפור זה כאשר הם היו עורכים סעודה היו מזמינים את כולם, ללא הבדלה בין אויבים לידידים, בדיוק כמו האיש שאירח דובים.
[1] - שבט החי בדרום אלסקה.
[2] - חור בפתח העליון של האוהל שמאפשר לעשן לצאת.
[3] - הליקוק משמעו שהדובים מלקקים את הכאב על אובדן המשפחה והרכוש ומרפאים אותו.
[4] - היום נשארו רק 500 דוברים של שפת הטינגליט.
----
חטיף של דובים - סיפור עממי של שבט היהודים[1]
נאמר על אלישע שעלה בדרך מבית-אל וילדים צחקו על הקרחת שלו וקראו אליו "עלה קרח"[2].
אלישע פנה אליהם, יצר קשר עין[3] וקילל אותם בשם יהוה[4].
שני דובים יצאו מהיער וקרעו לגזרים ארבעים ושניים ילדים.
אלישע הלך משם, אל הר כרמל, ומשם שב לשומרון[5].
[1] - שבט עתיק ומוזר מבחינה טריטוריאלית.
[2] - פעמיים!
[3] - רש"י המסנגר טען שאלישע ראה שאין בהם ולו טיפת טוב.
[4] - השם האמיתי של האל הוא קדוש וסודי ואפשר להקים איתו גלמים, למצוא את הקלף שניחשת ועוד[6].
[5] - מלכים ב', פרק ב', 23-25.
[6] - וגם להרוג ילדים שמעצבנים.
----
אז מה למדנו היום?
דובים יכולים להיות נחמדים, לאכול לך את כל האוכל שבבית, ולעזור בריפוי כאבים.
דובים גם יכולים להיות לא מנומסים. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה זה נרשם בספרי ההיסטוריה.
לפני 18 שנים. 18 בספטמבר 2005 בשעה 19:08