הכל התחיל בצורה די סתמית, כמו שסיפורים מתחילים, עם סנדוויץ' ביצה קשה.
פתאום ראיתי אטום אחד של הקשה של הלחם נופל אל הרצפה.
אני יודע, הייתי צריך צלחת, עכשיו לכלכתי את הרצפה, אבל כל זה לא היה חשוב באותו רגע - כי ראיתי עוד משהו.
אלקטרון אחד קטנטן באטום. ראיתי אותו, ידעתי בדיוק איפה הוא ולאן הוא הולך ובאיזו מהירות הוא מגיע לשם.
בסיפורים יש נקודות מפנה, כמו זו, בה הגיבור מבין משהו חשוב: הוא עבר על חוק הייזנברג 1927.
אי אפשר לדעת *גם* את המיקום של חלקיק *וגם* את המהירות שלו.
אבל מה אם אפשר?
בסך הכל אלקטרון אחד פיצפון שלכלך לי את הרצפה.
ברור שניקיתי אותו.
אצלי אלקטרונים לא יסתובבו ככה חופשי חופשי וילכלכו רצפות. זה שיעשו בבתים אחרים, לא בשלי.
אבל זו היתה רק הסוואה. ניקיתי אותו כי הייתי המום מזה שעכשיו אני עבריין.
מעניין כמה שוטרים יש במחלק שצריך לאכוף את החוק הזה...
התקשרתי למחוז תל-אביב, והפקידה שאלה במה מדובר. ניסיתי להסביר, והיא הפנתה אותי לאגף התנועה. הקצין התורן ענה לי:
- "איזה חוק זה? לא שמעתי עליו. זה חוק של מדינת ישראל?"
- "לא, זה חוק אוניברסלי."
- "אההה. זה באחריות של האינטרפול."
נו, יש גבול, והאינטרפול הוא מהצד השני שלו.
חזרתי לסנדוויץ' שלי, שפתאום היה פחות טעים. פתחתי אותו והסתכלתי פנימה.
משהו שם היה מאד לא בסדר. הביצה הקשה חזרה להיות רכה.
סנדוויץ' עם ביצה רכה? מי אוכל סנדוויץ' עם ביצה רכה?
נקודת המפנה השניה בסיפור קרתה בדיוק כשלעסתי עוד קצת וחשבתי על "מי אוכל סנדוויץ' עם ביצה רכה?", התשובה היתה כמובן, "אני."
בלעתי בזריזות ורצתי לשולחן הכתיבה שלי.
בסערה חטפתי דף ועט ורשמתי תרגיל פשוט.
"זוכרים את האחד, מוסיפים לשבע ו...."
חיוך התפשט על פני כשהסתכלתי על התוצאה:
"תמיד ידעתי שזה חמש. זה היה כל כך ברור."
אבל רגע. זו שחיטה של הפרות הכי קדושות. שחיטה? זה יותר כמו לנסר אותן עם מסור חשמלי בוער.
בדקתי את התרגיל במחשבון, והוא טען ש"Error" ושהוא לא יודע מה לעשות ושכדאי שאני אעזוב אותו ואלך לחפש לי חשבונייה.
"אני יכול לחלק באפס!" הצהרתי לאויר החדר בחיוך גדול מדי.
אחרי כמה שניות של התמוגגות פרשתי את כף היד כלפי מעלה ויצרתי חומר יש מאין: סנדוויץ' עם ביצה קשה וזיתים.
יו, איך אני אוהב זיתים. כל כך הרבה עד שגם הסיפור הזה ייגמר במילה זיתים.
(מי שמכיר אותי, יודע שהכל אמת.)
לפני 18 שנים. 24 בספטמבר 2005 בשעה 2:28
