אני אוהב לנהוג בחורף, במיוחד בגשם, במיוחד בלילה.
את המגבים אני מכוון למהירות לא מהירה מדי, כך שהעולם שמחוץ לאוטו ישאר מעורפל.
זה נעים גם להפעיל את החימום, שיסלק את האדים וינמנם את האיברים.
אני תמיד נהנה מהרגיעה שמתפשטת בגוף, מההאטה של התנועות.
אני מרגיש את העייפות.
קשה למרכז את העיניים על הכביש. כל האורות נראים מסנוורים.
אני מנער את הראש, להפיג קצת את הנימנום ולוחץ על דוושת הגז.
שינויי קצב הוויברציות מהכביש מעירים אותי קצת, אבל לא הרבה זמן עובר עד שאני מנקר.
אני פוקח את העיניים מיד ועושה תנועה חדה עם ההגה כדי לחזור לנתיב.
ממצמץ קצת. מחייך.
טעיתי. משחק בשיער.
מביט בשולי הדרך. מחשב את זמן הנסיעה שנותר.
השינה שבה לחבק אותי. הפעם אני מתעורר במרכז הנתיב הנגדי.
אני יודע לא להגיב בתנועות חדות ולהסיט את ההגה לאט ובעדינות לכיוון הרצוי.
אוטו שחולף ממול מבחין ב"ביקור" שלי בנתיב שלו ומביע תרעומת בהבהוב אורות.
כן, כן.
הדהרה קדימה נמשכת. זה כבר לא רחוק.
אני שומע חבטה חזקה ופוקח את העיניים מיד.
כרית אויר חוסמת את רוב שדה הראייה.
מזוויות העיניים אני רואה שהעולם מסתחרר מסביב לאוטו שלי.
מכה חזקה עוצרת את הסיחרור, ושמיים מתייצבים למול החלון הצידי שלי.
כרית האויר מתרוקנת ומשחררת גז מסריח ואפור, כמו ענן קטן ונבזי.
אני אוסף את הסלולרי מהדיבורית, מרים את הדלת למעלה ומטפס החוצה.
נושם כמה נשימות ארוכות ומסתכל על שובל ההרס שהשארתי, מהכביש, דרך השיחים ואל התעלה.
אין קליטה.
ההליכה לתחנת הדלק תמיד נראית לי ארוכה כל כך.
לפני 19 שנים. 24 בדצמבר 2004 בשעה 21:43