לפני 19 שנים. 11 בפברואר 2005 בשעה 13:12
כל האנשים שאי-פעם נפגעו ממנה עומדים ליד המיטה שלה, בחושך.
הם מסתכלים, ולא אומרים מילה.
היא כל כך עייפה, והמבטים שלהם כל כך חודרים.
המבטים החשוכים גורמים לה להתכווץ קצת.
העיניים שלהם, שהיא אפילו לא מצליחה לראות, מגרדות את הסיד הדק שמכסה את השפיות, חורצות בו עוד שריטות.
כל העמדת-הפנים, כל שיקול הדעת והשפיות שנדרשות ממנה במהלך היום נראות כל כך רחוקות עכשיו.
"לכו תזדיינו." היא לוחשת בשקט, ונרדמת.