מאז שהוא היה ילד, הוא אהב מכסחות-דשא.
כשהוא גדל, וכבר כיסח לבד, ההתעניינות שלו הלכה והתפתחה.
תיקון של בעיות פשוטות הוא למד מהר - סתימות במשאבת הדלק, שחיקה של הלהבים, נזילות שמן.
מפעם לפעם קרתה תקלה יותר מעניינת, והוא היה קצת עצוב, כי המכונה התקלקלה, וקצת שמח, כשהוא חיכה לטכנאי בהתרגשות ולמד ממנו איך לפתור אותה.
כל השכנים כבר ידעו שהוא נהדר עם מכסחות-דשא, ואם היתה להם בעיה מיד היו פונים אליו.
הדשא צמח נהדר, כי הוא הבין את הקשר בין גובה הדשא בזמן הכיסוח לאיכות שלו.
אסור להשקות יותר מדי, זה בזבוז מים וזה אסור לפי ארבעים ושתיים הדיברות.
הוא הרגיש נוח, בשמש, לדרוך ברגליים יחפות על החתיכות הירקרקות, להריח את הבנזין.
האישה הראשונה שהוא שכב איתה באה לו בגלל מכסחת-דשא.
הבת של משפחת שולמן מעשרים ותשע הזמינה אותו להיכנס כשהוא גמר לטפל בדשא שלהם.
פתאום נפתח לו עולם חדש: נשים.
היא אמרה שהשיזוף שלו יפה, והידיים הטובות שלו נעימות.
מאז, כשרצה אשה, הוא ידע מה לעשות:
לחתוך את הדשא שלה לחתיכות קטנות, בלי חולצה, בשמש, כשהשרירים שלו נוצצים מזיעה.
הן תמיד היו מציעות לימונדה והוא תמיד היה מחייך ומסכים.
פעם אחת הבן של משפחת אברהם מארבע-עשרה, זה שתמיד דיבר על כוסיות, לקח אותו לפאב.
הוא ישב שם ברעש, מחבק את הבירה המסריחה שלו חזק חזק, והתגעגע לרעם של מכסחת-הדשא.
"איך אני יכול להכיר כאן מישהי?
יש פה ריח של סיגריות ולא של דשא.
יש אלכוהול במקום לימונדה.
פליקרים, כשאני רגיל לשמש חמה.
הכוח שלי לא פה.
למה אני כאן?"
לפני 19 שנים. 23 בפברואר 2005 בשעה 16:55