"מה שברת?" שואלת המלצרית.
"את המרפק" אני עונה ומראה לה את המרפק שנשאר לי.
"אויייי" היא מעווה את פניה, "תהיה בריא."
"תודה." אני עונה ומזמין את המנות.
"נו, אז מה עשית כל השבוע?" הוא שואל אותי וזולל פוקצ'ה.
"ראיתי ערוץ 8, נחתי. קראתי המון, בסוף אני אהיה חכם." אני קורץ.
אני משמיט את זה שרוב השבוע הייתה לי זקפה, ורוב מה שקראתי
היה מ- http://www.bdsmlibrary.com/stories
אני לא בטוח שהוא מוכן לשמוע על בדסמ.
המנות מגיעות, ואנחנו אוכלים.
הוא מספר על עוד אחת מהידידות-שלו-שהיה-רוצה-אותן-כחברות.
לאיש יש כישרון...
גם אני לפעמים מוצא את עצמי מתחבט בבעיה הזו.
"בעיית הגבולות", אני מציין וממשיך:
"איך אתה מעביר אותה את הגבול מידידה לחברה?"
איך אעביר אותה את הגבול מוונילית לסאבית שלי, אני חושב לי.
"יש את הדרך הברורה מאליה. פשוט תגיד את זה.
תגיד לה 'אני רוצה שתהיי חברה שלי'. בלי להתחמק, בלי לחכות
לרגע המתאים, בלי בלה בלה, פשוט להגיד."
"אני לא יודע..." הוא ממשיך בחוסר ביטחון.
כשלון זה לא כיף.
גם לאבד ידידה שהיא פוטנציאל לחברה זה לא כיף.
אני מבין אותו.
"יכול להיות" אני חושב בקול רם "שצריך לפתור את הבעיה לפני
שהיא קיימת. כלומר, שיהיה ברור כבר מההתחלה שאתה מעוניין
בה כחברה ולא כידידה."
הוא מהנהן בהסכמה: "יכול להיות."
הגיוני, אני אומר לעצמי. אם תכיר אותה במסגרת בדסמית מראש,
לא תיעצר בתהיות האם היא סאבית, האם היא מתאימה להיות
סאבית שלך, האם אתם נהנים מאותם משחקים.
המלצרית חוזרת לפנות לנו את השולחן, ואנחנו מזמינים קינוחים וקפוצ'ינו.
"ימים טובים היו לי פה." אני מעלה זכרונות. "ארוחות צהריים
של שעה... איזה ימים".
הוא צוחק.
"אחותי מסרה לך ד"ש." הוא נזכר.
אני מחייך "תמסור לה בחזרה, לחמודה הזאת."
המלצרית מתקרבת.
"אני רוצה לתת לך כסף." אני מחייך. יש לה עיניים שמחות.
"יופי." היא משיבה לחיוך.
אני מרגיש את הכימיה.
"תהיה בריא." היא שמחה אלי בדרך החוצה.
"לא רוצה." אני מתריס כמו ילד חצוף.
לפני 20 שנים. 4 באפריל 2004 בשעה 17:11
