"תסתמי!" אני מסנן.
היד שלי בשערות שלה, אצבעותי מתקפלות, לוכדות בכוח, שולטות בתנועות הראש שלה דרך השיער.
הפנים שלה מתעוותות בכאב "איייייי!"
אני מחייך מבפנים. אודה למיתרי קול.
הדמעה שלה מורחת את האיפור, והלחי מתחילה להחליף צבע מהסטירה של קודם.
מבט עמוק בעיניים. רואה את האתמול ומתכנן את המחר.
מוביל את הראש שלה ומשכיב אותה על הברכיים שלי, התחת היפה שלה מורם,
והיא מיבבת
מיבבת
כי היא יודעת מה מגיע.
אני מרים את החצאית שלה על גבה, ומוריד את התחתונים עד הברכיים.
המבט שלי קדימה, בוהה. היד שלי מגששת בפיזור דעת בין השפתיים שלה. רטוב, אבל ממש קצת.
היד הגדולה שלי עולה גבוה, האצבעות מתמחות להן באושר... *בום!*
היא מיללת "אחד. תודה."
שוב היד מתרוממת ו... *בום!*
"שתיים... תודה."
אני מחייך לעצמי חיוך קטן ומרושע ומנחית עוד ארבע מכות חזקות ומהירות, שתיים על כל לחי.
היא מוחה ובוכה וזזה על ברכי.
זזה??
"ארצה!" אני מתיז ומניח בכבדות את יד שמאל המגובסת והכבדה על גבה המיוזע.
העכוז הרך שלה מקבל צבע נהדר ורוטט כשהיא ממלמלת מספרים ותודות.
אני עוקב אחריה בקשב ובזרוע נטויה. היא יודעת שאם תטעה בספירה, אני אתחיל מההתחלה.
היא לא טועה, רק מגיבה לאט, נשימות לא סדירות.
אני מנחית עוד ועוד ועוד, והיא זורקת עת עצמה, מתמסרת לכאב, לחום המתפשט מאחוריה, לבכי.
היא מוכנה. כבר לא חושבת, רק מגיבה. משוחררת מכבלי העצמיות שלה, התמסרה כולה לי.
"ידיים אחורה, על הלחיים. תפסקי אותם רחב."
היא עושה בדיוק מה שצוותה, ואני משהה את ידי באויר עוד כמה שניות.
זה מה שאני אוהב.
הציפייה.
אני מכה חזק, האצבעות שלי פוגעות בחור התחת שלה ומסביבו. היא קופצת קדימה ברפלקס,
מנסה לברוח מן הכאב הצובט.
אני משאיר את ידי עליה, ומורח את הכאב, מלטף אותו לתוכה כמו משחה נגד מכאובי החיים.
"על הברכיים, פנים אלי."
מפשק רגלי והיא מתקרבת. שוב אני בוחן את העיניים. יופי.
אני אוסף אותה אלי בחיבוק חזק, מצמיד אותה טוב טוב אל החזה הרחב שלי.
היא מניחה את ראשה עלי ומשתדלת להפסיק את היבבות. מושכת באפה ומתנשמת.
האחיזה שלי מתהדקת, ואני קם, נעמד איתה, משעין אותה על הקיר הכי קרוב.
היא מחניקה נשימה כשהקיר הקר נוגע בתחת הלוהט שלה.
"תחזיקי אותי עם הרגליים."
היא מרימה אותם לאויר ועוטפת אותי. אני פותח את הרוכסן ומחליק לתוכה.
חיוך עולה על פני כשאני משווה את הרטיבות המטפטםת במורד ירכיה לכמעט יובש שהיה שם קודם.
אנחנו זזים, פנימה והחוצה, נשיכות ולקיקות, פטמות צבוטות.
"אני רוצה לגמור." היא מכווצת את ירכיה.
"עוד לא!"
אני זז יותר מהר וכבר מרגיש את הירכיים. נשימות עמוקות, והנה הנקודה.
היד שלי יורדת לדגדגן שלה והיא נאנחת. ברור לי שהיא לא תחזיק מעמד יותר מכמה שניות.
לוחש ישירות באוזן שלה "את יכולה" וכעבור רגע היא רועדת, מפסיקה לנשום, כל גופה מתכווץ ורוטט.
אני דוחף את עצמי שוב ושוב, וגומר בעצמי.
נשען עליה, והיא עלי. מתנשמים.
לאט לאט היא מורידה את רגליה לרצפה. לא עומדת יציב ואני מייד תופס אותה.
היא מחייכת אלי ומודה לי.
"לכי לשירותים, תתנקי ונישן".
לפני 20 שנים. 6 באפריל 2004 בשעה 2:41
