הן מחזיקות ידיים.
בעצם, אצבעות. הידיים קשורות, כמו שאר הגוף, אך הן מצליחות לגעת עם כמה אצבעות, אחת ברעותה.
מנסות להתחזק, לשאוב כוח זו מזו.
רועדות כעלי שלכת.
אני משלב את ידי ושואל "מרגלות! מי שלח אתכן?"
הן מביטות בי, כמעט בוכות, ודנה צועקת "לעולם לא נגיד לך!"
אני מחייך, חיוך רשע וחושף שיניים.
"זה בכלל לא מעניין אותי. אבל אתן תספרו לי. אתן תספרו הכל!
עוד כמה רגעים, אתן תתחננו לספר לי."
אני מתקרב, חודר למרחב הפרטי של דנה ומביט בה ישירות.
"במיוחד את." אני לוחש.
היא יורקת עלי ומעווה את פניה.
אני מחטיף לה סטירה מצלצלת וממשיך לחייך.
ליאת מיבבת.
אני זז לצד השני, ומתקרב לליאת יותר מדי.
"את יודעת" אני לוחש, "שאם תספרי לי כל מה שארצה, אני אשחרר אותך. את יכולה לחסוך הרבה כאב. אבל את חייבת לספר לי הכל, ועכשיו!"
"אל תגידי לו כלום!" צועקת דנה.
ליאת מסתכלת עלי ושותקת.
אני מתרחק באחת ואומר. "או קיי".
אני מתיר חלק מהקשרים של ליאת, מטיל אותה על הכתף והולך איתה לשולחן.
היא נשפכת על השולחן, החזה הקטן שלה מזדקר מעלה, ולפני שתספיק להתמרד, אני קושר את ידיה מאחורי גבה, אל רגלי השולחן. אני צובט את פיטמותיה בכוח רב והיא צורחת.
לא אסתום לה את הפה.
אני ניגש ליעל וסוטר לה שוב, סתם, כדי לקבל את תשומת ליבה.
"אם תרצי שאפסיק להכאיב לה, את יודעת מה לעשות..."
היא מביטה בי במבט מלא שיטנה.
המקל הרחב שזרוק בפינת החדר נראה לי שימושי, ואני אוסף אותו. ביד אחת אני מחזיק חזק את קרסוליה הקשןרים עדיין של ליאת ומניף אותם גבוה למעלה. התחת המקסים שלה נגלה לי. ממממממם.
אני מנחית את המקל פעם אחר פעם, בכוח מתגבר והולך.
היבבות של ליאת מתגברות גם הן, וכך גם הקללות שדנה מטיחה בי.
מכה אחר מכה, עוד ועוד, עד שאני מרוצה מהצבע של העכוז.
אני מניח בעדינות את רגליה, ומפשק את שפתי ערוותה.
מממממם, רטוב...
אני אוסף קצת, על שתי אצבעות וניגש לדנה. מראה לה את האצבעות, מקרב אותן לאפה, שלא תברח מהריח המהמם, ומורח אותן על פרצופה ושפתיה.
דנה קלה יותר, ואני מטיל אותה על ליאת, בטן על בטן, ערווה אל פנים.
ליאת נושפת אויר, המשקל של דנה לוחץ על ריאותיה.
אני קושר את רגליה של דנה לידיה של ליאת, ולהיפך, ותוחב את ראשה של דנה לרטיבות של ליאת.
"תלקקי, נבלה!"
"בחיים לא!"
ניגש לאחוריה החשופים ומחליק שתי אצבעות על שפתיה.
מרים את המקל ואומר בקול ברור: "הזדמנות אחרונה לדבר!"
בלי לחכות יותר מדי, אני יודע שלא אקבל תגובה חיובית, ומקל הכאבים יוצא לדרך...
To be continued
לפני 20 שנים. 8 באפריל 2004 בשעה 20:57