חטפתי מכה בגרון. זה לא כיף, אבל עכשיו אני מנוסה יותר.
הרופא לא מרשה לי לחזור לשיעורי קרב המגע עד שיורידו לי את הגבס, ואסיים את הפיזיותרפיה, אבל הרגשתי צורך כזה.
לפעמים פשוט צריך.
הזמנתי חבר והתאמנו קצת. והתאמנו עוד.
ולמרות שמשקל הגבס היה מורגש כבר אחרי חצי שעה, הצעתי קרב.
"בעדינות." ביקשתי.
"אני אקרע אותך." הוא חייך.
עם יד שלא זזה, תיכננתי את רוב ההקפות ברגליים. הגבס אמור היה להגן על רוב הטורסו. מכה בגבס תכאב לו יותר מאשר לי.
תנועות הרגליים שלי היו מהירות וחזקות יותר מבדרך כלל, אבל אנחנו חברים טובים. האסטרטגיה שלי היתה ברורה לו, והוא התכונן יפה.
כמה דקות מאוחר יותר הייתי שרוע על המזרון. פאק. אני שונא להפסיד.
שאבתי אויר בכוח, וכל נשימה כאבה.
"קום, בכיין. אני רוצה להתחיל." הוא התגרה בי.
"אני אנשוך אותך. ואתה תבכה. וחבל." מילמלתי חסר נשימה.
תזכורת: ידיים גבוהות, להגן על הראש. הגרון הוא אחת מנקודות התורפה.
לפני 22 שנים. יום שבת, 10 באפריל 2004 בשעה 12:41