לפני 19 שנים. 7 באפריל 2005 בשעה 21:53
לפני שנים שכבתי על הגב והקשבתי,
לדשא, לצרצרים, לאישה שלידי, לרוח.
היא דיברה ואני הקשבתי.
ובעיקר שכבתי על הגב, על הסדין, על הדשא, על קצה הגבעה הכי קרובה לשמים.
בלילות חסרי עננים כמו הלילה ההוא, ככל שמביטים יותר, רואים יותר כוכבים.
בלילות עם רוח מתגנבת כזו הקימור של כדור הארץ פתאום נהיה מובן.
פתאום זה ברור כמה ענקי הכדור הזה צריך להיות כדי שבמשך הרבה זמן יטעו לחשוב שהוא בכלל שטוח.
הנצנוצים הרחוקים בשמיים משמשים להזכיר את זה שהכדור הזה קטן וזניח.
די מהר אתה מגיע למסקנה שאתה לא גדול כל-כך כמו שחשבת.
כשאתה קצת חסר נשימה, ומבין את החשיבות של כל מה שתעשה, כל מה שתראה, וכל מה שתדע אי פעם,
בדיוק אז,
מרחפת אמת ישנה מול העיניים שלך:
אין סוף למה שאתה לא יכול לעשות.
זה היה הזמן לנשיקה.