כבר לא,

אני חושבת שנכון לספור בשנים, כמה זמן לא הייתי כאן.

וזה רק לטובה, כי כנראה אפ'חד לא מזהה אותי ... כבר.

אז החיים ממשיכים גם בלי הצללים של העולם (הצללים של כאן, כשאני שם)

ולא, אין בי געגוע לרדידות ולחוסר ההבנה של אלו שקוראים אותי עכשיו

אלא שלפעמים, ועכשיו פעם בהמון שנים, יש רגע קטן כזה

רגע ממש מזוקק שהחיים מזכירים לי שפעם מזמן הייתי אחת עם שוט ביד 

(היום זה רק שוט של בלק בוש, כמובן)

ואיך מתמודדים עם עולם של ונילות, כשאת דומית בדימוס

סתם עזבו, שוט אחד יותר מדי (בתרתי, תרתי משמע)