סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

כבר לא,

© כל הזכויות שמורות
לפני 5 שנים. 11 באוקטובר 2018 בשעה 21:11

אני חושבת שנכון לספור בשנים, כמה זמן לא הייתי כאן.

וזה רק לטובה, כי כנראה אפ'חד לא מזהה אותי ... כבר.

אז החיים ממשיכים גם בלי הצללים של העולם (הצללים של כאן, כשאני שם)

ולא, אין בי געגוע לרדידות ולחוסר ההבנה של אלו שקוראים אותי עכשיו

אלא שלפעמים, ועכשיו פעם בהמון שנים, יש רגע קטן כזה

רגע ממש מזוקק שהחיים מזכירים לי שפעם מזמן הייתי אחת עם שוט ביד 

(היום זה רק שוט של בלק בוש, כמובן)

ואיך מתמודדים עם עולם של ונילות, כשאת דומית בדימוס

סתם עזבו, שוט אחד יותר מדי (בתרתי, תרתי משמע)

לפני 8 שנים. 7 בנובמבר 2015 בשעה 17:39

יש המון דברים שאסור בעולם ששם לומר, בוודאי שאסור להגיד בקול. גם לחשוב אני לא בטוחה שמותר.

וזה לא שבאמת מותר פה באתר, רק שכאן פחות ופחות אנשים מכירים אותי באופן "אישית לוחצת"

כאן, אם אני אכתוב שאני במשבר, ואיזה אידיוט ינסה לעודד, אני יכולה לחסום לו את הפה. או לחסום אותו מלהגיב. או בכלל להתעלם. 

כאן אם אני אכתוב שהמערכת מחליאה אותי, אף גורם בעל עניין לא יתרשם. גם אם "בטעות" הוא יראה.

לכאן יש המון אפשרויות שאין בעולם שם. 

ורק לשם ההבהרה (שכחתי אגב ללכת למחוק את הפסים של הבלונד במספרה) לא מעוניינת בתגובה, לא רוצה לייק, או דיס-לייק. סתם כותבת בשביל עצמי, ממש למעני ולמען אנוכי, כדי שאזכור בעוד חצי שנה או קצת יותר.

אני אוהבת את האפרוחים. לא את כולם, זה בלתי אפשרי. אבל גם את אלו שאני אפילו ממש לא סובלת אם לדייק ממש סולדת מהם, קשה לי להאשים. המערכת, כן - זאת המערכת. מדיניות האי-הנשרה, מדיניות ההכלה, או איך שהם לא קוראים לה, גורמת לעוד ועוד ועוד כתבות של קולגות שכמותי, שעומדים חסרי אונים.

הדבר האחרון שאני רוצה זה לעזוב באמצע הליך, לנטוש את האפרוחים שלי. 

מנגד, חשובה לי בריאותי הנפשית. בלעדיה ממילא אני לא יכולה לתרום לאפרוחים.

(פרגיות זאת, גדלנו בשנה ונשאר רק ממש מעט עד שהם הופכים להיות הבוגרים)

כשהכרתי אותם הם היו בהמות. ממש כך, הצד הלא יפה של התחתית. כיום, מלבד בודדים, הם למדו מהם יחסי אנוש. איך מדברים. הם גם עברו סדרת חינוך אנגלי, שבסופה רובם הגדול מבין את המשמעות של אחריות, גם אם הם עדיין מתקשים.

ומנגד המערכת, שמערימה קשיים. שמוקיעה אותי מתוכה, כי "אין בי הכלה".

לא יודעת כמה ילדים / אפרוחים / פרגיות יצא לאחרים לחבק כי הם התגברו על פחד אמיתי, ממשי, משתק לעשות מבחן כזה או אחר.

וזה לשנייה ורבע לא אומר, שאני לא יכולה להיות "אשת הברזל" אם לא הגישו טופס בקשה למועד ב'.

אז כן, אני במשבר. וככל שנוקפים הימים, אני מבינה שאת פרוייקט חיי לא אסיים. אין בי עוד כוחות מול מערכת מטומטמת, מסואבת, מיושנת, מדכאת.

ולא נותר לי אלא לבכות, כי החל מספטמבר הבא אני עושה צעד גדול לאחור. אדמיניסטרציה! אני בדרך חזרה.

לפני 8 שנים. 13 באוקטובר 2015 בשעה 12:06

אולי דווקא בגלל הסערה שיש עכשיו בארץ,

אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מסתגרת בתוך עצמי

חייה הלכה למעשה את הדילמות של עצמי

את אהבתי העצומה להם, שנותנים לי לעשות בדיוק! את כל מה שאני חושבת, מרגישה ובעיקר אוהבת

(ולא, אצלנו לא שוברים תקרת זכוכית כי היא שקופה ואפשר אם לא נדרש לעבור דרכה)

לעומת המערכת המסואבת, המדכאת, החונקת כ"כ 

(ולו רק הסכלתי לחנוק אותה, כי זה הקיק ולא כמו עכשיו)

ויש לי פחות מעוד שנה עד להחלטה, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי נאבקת איתי

איכס, כבר אמרתי?

לפני 8 שנים. 13 באוקטובר 2015 בשעה 12:05

אולי דווקא בגלל הסערה שיש עכשיו בארץ,

אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מסתגרת בתוך עצמי

חייה הלכה למעשה את הדילמות של עצמי

את אהבתי העצומה להם, שנותנים לי לעשות בדיוק! את כל מה שאני חושבת, מרגישה ובעיקר אוהבת

(ולא, אצלנו לא שוברים תקרת זכוכית כי היא שקופה ואפשר אם לא נדרש לעבור דרכה)

לעומת המערכת המסואבת, המדכאת, החונקת כ"כ 

(ולו רק הסכלתי לחנוק אותה, כי זה הקיק ולא כמו עכשיו)

ויש לי פחות מעוד שנה עד להחלטה, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי נאבקת איתי

איכס, כבר אמרתי?

לפני 8 שנים. 30 ביולי 2015 בשעה 20:42

יש לי כמה דיעות, שאפילו כאן בחסות האנונימיות (נו, הדינוזאורים מזמן לא כאן וכל השאר הם דף חלק) ישמעו קצת-הרבה קיצוניות מדי. היום היה יום זוועתי. נכון, היתה גם פאשלה משטרתית. אבל יש פה במדינה הזאת פאשלה הרבה יותר עמוקה. ונכון, הסמן שלה זה ביבי וחבר מריעיו. אבל ההתממות הזאת היום של הציבור החרדי, העא-אלק גינוי של הממסד החברתי, תגידו, את עצמכם אתם משכנעים? כי אותי ממש לא. יש גבול. ויש דיין. כן, אבא שלכם, זה ששומר עליכם מלמעלה. הוא כבר יסדר איתכם את החשבון ביום הדין. כי הוא זה שכתב (לדבריכם, אני עדיין לא קיבלתי הוכחה לזה שהוא בכלל קיים) שקודם כל אדם וחברו, ורק אח"כ אדם ומקום.

ואני כולי תקווה, כנה ואמיתית, שאותם אלו שרק באגב, קראו למצעד בשמות גנאי, שבשם השם קראו להחריג אהבת דוד ויונתן, כן כל אותם משוקצים בחזות "אבא ישמור" ו"למען השם", כולכם תקוללו באחת הקללות שיושבות לי כרגע בלב, וגם הנייר הוירטואלי שפה לא יכול לסבול אותם שחור על גבי לבן, ולכן ארמוז בקטנה שהמכה העשירית היא שמאחלת אני מקרב ליבי לכל בניכם. לא רק הבכורים.

 

לפני 8 שנים. 25 ביוני 2015 בשעה 19:46

א. היה לי יום קשה היום. 'שבעת.

ב. אני מקלידה עיוור בקצב של 60 מילים לדקה בערך.

ג. בזמן שהקלדתי את השתיים וחצי שורות עד עכשיו קיבלתי שלוש אדומות.

עדיין יש מישהו שנדמה לו שאני כאן בשביל משהו אחר מלבד לצחוק?

 

לפני 8 שנים. 29 במאי 2015 בשעה 16:59

הדרך לגיא-בן-הינום רצופה בשממה

הכניסה לשער נצבעת אדום של דם

והחום בלתי נתפס.

***

ובאמצע שום מקום פורח לו נווה מדבר

עם טירה שנראית כמו סטיה 

והכי נורא, הכל שם מתוק עד רמת הקאה

***

בשלטים מזהירים מגמלים, וחוץ מאחת עייפה נורא

יש שם המון פסלים של גמלים. שיירות שיירות שלא נעות

והמון אוהלים של אנשים שהצבא מאמץ כגששים

אבל המדינה ... לא מכירה.

***

בדרך לגיא-בן-הינום נזכרתי לשאול 

אם גודל החיוך המזוייף חייב להיות גדול

***

עיקר הבעיה הוא לא במסע (המיותר)

אלא בעובדה שגיא-בן-הינום 

זחל דרך החלון בפאה חדשה...

 

לפני 9 שנים. 27 בנובמבר 2014 בשעה 20:46

זה לא שבאמת היה לי היום יום של חופש,

יש לי בית לתחזק

בעל אוהב

ילדה זקנה על ארבע מפונקת נורא

אחריות מקצועית

ולימודים.

אפילו בחופש הגדול לא הייתי באמת בחופש

(חוץ מאתנחתא קטנה ברוקנשטיין)

ובכל זאת, היה לי היום סוג של יום חופש.

זה ממכר?

you

לפני 9 שנים. 27 ביוני 2014 בשעה 20:48

מי שלא אחראי

קנאה, לא לחינם הוגדרה ירוקה

**********

אבל נקמה מוגשת קרה או חמה

היא בהחלט הסעודה האחרונה

**********

אני רק מקווה, שתחושת הלהב על הנשמה

היא האקט המועדף עליך עכשיו

לפני 9 שנים. 13 ביוני 2014 בשעה 21:11

ופעם היה לי המון מה לכתוב על או אודות שבוע/חודש הגאווה.

זה לא שהיום אני חושבת פחות, אלא שכיום אין לי מספיק זמן

סוג של יחס הפוך :)