יש המון דברים שאסור בעולם ששם לומר, בוודאי שאסור להגיד בקול. גם לחשוב אני לא בטוחה שמותר.
וזה לא שבאמת מותר פה באתר, רק שכאן פחות ופחות אנשים מכירים אותי באופן "אישית לוחצת"
כאן, אם אני אכתוב שאני במשבר, ואיזה אידיוט ינסה לעודד, אני יכולה לחסום לו את הפה. או לחסום אותו מלהגיב. או בכלל להתעלם.
כאן אם אני אכתוב שהמערכת מחליאה אותי, אף גורם בעל עניין לא יתרשם. גם אם "בטעות" הוא יראה.
לכאן יש המון אפשרויות שאין בעולם שם.
ורק לשם ההבהרה (שכחתי אגב ללכת למחוק את הפסים של הבלונד במספרה) לא מעוניינת בתגובה, לא רוצה לייק, או דיס-לייק. סתם כותבת בשביל עצמי, ממש למעני ולמען אנוכי, כדי שאזכור בעוד חצי שנה או קצת יותר.
אני אוהבת את האפרוחים. לא את כולם, זה בלתי אפשרי. אבל גם את אלו שאני אפילו ממש לא סובלת אם לדייק ממש סולדת מהם, קשה לי להאשים. המערכת, כן - זאת המערכת. מדיניות האי-הנשרה, מדיניות ההכלה, או איך שהם לא קוראים לה, גורמת לעוד ועוד ועוד כתבות של קולגות שכמותי, שעומדים חסרי אונים.
הדבר האחרון שאני רוצה זה לעזוב באמצע הליך, לנטוש את האפרוחים שלי.
מנגד, חשובה לי בריאותי הנפשית. בלעדיה ממילא אני לא יכולה לתרום לאפרוחים.
(פרגיות זאת, גדלנו בשנה ונשאר רק ממש מעט עד שהם הופכים להיות הבוגרים)
כשהכרתי אותם הם היו בהמות. ממש כך, הצד הלא יפה של התחתית. כיום, מלבד בודדים, הם למדו מהם יחסי אנוש. איך מדברים. הם גם עברו סדרת חינוך אנגלי, שבסופה רובם הגדול מבין את המשמעות של אחריות, גם אם הם עדיין מתקשים.
ומנגד המערכת, שמערימה קשיים. שמוקיעה אותי מתוכה, כי "אין בי הכלה".
לא יודעת כמה ילדים / אפרוחים / פרגיות יצא לאחרים לחבק כי הם התגברו על פחד אמיתי, ממשי, משתק לעשות מבחן כזה או אחר.
וזה לשנייה ורבע לא אומר, שאני לא יכולה להיות "אשת הברזל" אם לא הגישו טופס בקשה למועד ב'.
אז כן, אני במשבר. וככל שנוקפים הימים, אני מבינה שאת פרוייקט חיי לא אסיים. אין בי עוד כוחות מול מערכת מטומטמת, מסואבת, מיושנת, מדכאת.
ולא נותר לי אלא לבכות, כי החל מספטמבר הבא אני עושה צעד גדול לאחור. אדמיניסטרציה! אני בדרך חזרה.